זהו, תם הטקס: בעוד כמה ימים אני מחליף קידומת. נגמרו הימים הטובים שבהם חגגתי עם קידומת 3. המושג "להחליף קידומת" הוא מבוגר כל כך שאין ראוי ממנו כדי להצטער על כך שאתה ממש מבוגר.
אין בעולם שום ילד בן 19 ו־11 חודשים שכותב לחברים שלו בוואטסאפ או בטיקטוק או איך שצעירים מדברים היום "אני מחליף קידומת". רובם בכלל לא יודעים מה זו קידומת. מישהו מהם חייג פעם לטלפון קווי?
אומרים שגיל הוא רק מספר. זה שקר גמור. שום סוכן ביטוח מקריית אונו לא הולך פתאום לקנות אופנוע אלף סמ"ק רק בגלל מספר, או מחליט פתאום שהוא לא אוהב לעשות כסף בהייטק ומעדיף להפוך לרועה צאן אורגני במושב נטול גלוטן בצפון רק בגלל מספר. למספר הזה יש משמעות, והמשמעות היא: מצטער, אבל לא נשאר לך עוד המון זמן לספור.
אני נרדם עם המספר הזה לא מעט בחצי השנה האחרונה. ניסיתי להדחיק אותו, אבל אחד הטריקים הנבזיים יותר בנפש האדם הוא שככל שאתה מתבגר כך קשה יותר להדחיק. המחשבה שאני כבר בן ארבעים גורמת למחשבות קיומיות לתפוס יותר ויותר מקום. אז אני חושב מה זה אומר, והאם זה אומר, ובעיקר מתחבט האם אני לפני משבר, ואם כן באיזה אופן בדיוק הוא עומד לשבור אותי.
כרגע אין לי שום מושג איך ייראה משבר גיל הארבעים שלי. מהניסיון הקצר שלי על טוסטוס, אם אקנה אופנוע לא אזכה לחגוג את משבר גיל הארבעים ואחת. אני גם לא מתכוון להחליף מקצוע, שזה יתרון בלעדי של אנשים שבגיל ארבעים לא באמת יכולים להגיד מה המקצוע שלהם. לעשות עוד קעקוע נראה לי ממש מביך. יש לי חבר שבגיל ארבעים החליט פתאום שהוא רוצה לקעקע לעצמו על הכתף את המילים forever young. אמרתי לו שכבר עדיף היה לקעקע את המילה דיסוננס. אנחנו כבר לא כל כך קרובים, כמו שאתם מבינים.
מעבר לאן
העולל, הזאטוט והזאטוטית מתרגשים נורא מזה שאני אוטוטו בן ארבעים. לפני כמה חודשים ד"ר זמרי סיפרה להם שאבא עומד לחגוג ארבעים, ומאז הם עסוקים במספר הזה לא מעט.
התאומים טורחים לציין בפני הגננות באינספור הזדמנויות שאבא שלהם בן ארבעים, כאילו זה הישג אולימפי. העולל בעל החוש המורבידי החליט פעם לתרגל איתי מתמטיקה: "אבא, באיזה גיל סבא אחאב מת?", הוא שאל, וכשעניתי לו 66 הוא לקח כמה שניות ואמר "66 פחות ארבעים זה 26".
נכנסתי לקרוא קצת על משבר גיל הארבעים בגוגל, וגיליתי שהגוף האנושי הוא מכונה מדהימה עוד יותר ממה שחשבתי. הגוף קולט שהנפש עוברת משבר לא קל בגיל הזה, אז הוא החליט שכדי שהנפש לא תרגיש לבד גם הוא צריך לשפוך מנוע. אינספור כתבות אומרות לארבעימניק המבוהל, חבוב, שכח מכל מה שידעת על עצמך, ומתחילות לחפור על "גיל המעבר". בואו, נשמות, מעבר לאן? דברו פתוח, מה אתם מנסים להסתיר? תהיו ספציפיים. אני יודע בדיוק לאן המעבר הזה מוביל, ואני כבר מספיק מבוגר כדי שתדברו איתי דוגרי.
אז הנה, ספציפית, אלה התקלות הצפויות: מבחינה גופנית אפשר לצפות לירידה במסת השרירים, מי ישמע כמה יש, ולאיבוד שיער – איפה בגוף? – ולהזעת יתר, אולי כי אני משקשק מהמעבר הזה שלכם, ולירידה בתשוקה. גם לבורקסים? המאמרים מזכירים גם פגיעה בכלי דם והסתיידויות שלהם. כן, זו מילה שהייתה חסרה לי בחיים: הסתיידות.
נרשמת גם ירידה בצפיפות העצם, אמאל'ה, ולא מעט גברים מתחילים לפתח גם נדודי שינה, שינויים במצב הרוח, דיכאון (מעניין למה), ירידה בריכוז וירידה בכושר האינטלקטואלי וירידה בכושר ההתמצאות, שמעולם לא היה כזה להיט, ועייפות. טוב, זה התחיל אצלי בגיל 33.
איך שהתחלתי
אז סגרתי את גוגל יימח שמו וזכרו, ונזכרתי שד"ר זמרי שאלה אותי מה אני רוצה ליום הולדת ארבעים. בדרך כלל אני עונה לה שאני לא צריך כלום, אבל היא אמרה לי שהפעם זה לא תופס. ביום הולדת עם קידומת כדאי שאחשוב טוב.
אני עוד זוכר את ההפתעה שהיא ארגנה לי בגיל שלושים: לקחה אותי במונית לארוחה רומנטית בבית התאילנדי בתל־אביב, ורגע לפני שהגענו אמרה לי שבא לה שנעצור לצ'ייסר בפאב של חברים שלנו שהיה צמוד למסעדה. כשנכנסנו גיליתי שם שלושים חברים פלוס אבא ואמא פלוס אחים פלוס מתנה מיוחדת – כדור חתום של מכבי חיפה (מהעונה ההיא, שהייתה מהגרועות בתולדות המועדון).
היה גם בונוס מיוחד: כדור חתום של מכבי נתניה, לא כי אהדתי אותם אלא כי היא השיגה את הכדור של חיפה מבעלה של חברה ששיחק במכבי נתניה, אז הוא החתים גם אותם. היא גם הדפיסה חולצות לכולם עם השיחה הראשונה שלנו בצ'אט, כלומר אשכרה הדפיסה חולצות עם איך שהתחלתי איתה.
אז אמרתי לה שהפעם אני לא רוצה מסיבת הפתעה, ושהמתנה הכי טובה שיש לי היא אישה מומחית לאלצהיימר במיוחד כשאני מתקרב לקבוצת הסיכון. היא צחקה, אני לא.
אני בן ארבעים, וזה מפחיד אותי וקצת מרגש. יש לי המון בחיים, ואין לי כלום. יש לי אישה נפלאה, שלושה ילדים שאני מאוהב בכל אחד מהם באותה דרך ובדרך שונה לגמרי. יש לי עבודה שאני אוהב ואין לי באמת עבודה. יש לי משפחה נפלאה ויש לי בור איפה שעמד פעם אבא. יש לי חברים טובים שעם חלקם לא דיברתי מגיל שלושים. יש לי הישגים ויש לי פספוסים ויש לי מטרות ויש לי כישלונות.
יש לי מספיק ואין לי בכלל.
יש לי זיכרונות ויש לי תקוות, ובעיקר יש לי את עצמי. לי זה מספיק.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
