1. תגובה מדודה. אילו הרקטה שהתפוצצה השבוע בחצר גן הילדים בעוטף־עזה הייתה משוגרת זמן קצר לאחר מכן, כאשר המקום היה מלא בזאטוטים, התגובה הצבאית הישראלית הייתה מן הסתם קשה במיוחד. אבל הגן היה ריק. הרמטכ״ל, שהגיע למפגש עם הילדים בהמשך אותו היום, שידר בכך מסר: העניינים בשליטה. שני הצדדים משתמשים באש שלהם בקפידה.
שגרת החיים, אפילו ביישובים הסמוכים ביותר לעזה, נמשכה. לפחות על הנייר. בתגובה לירי רקטות בהיקף שלא היה כמוהו מאז 'צוק איתן', הפציץ צה״ל לא פחות מ־30 מטרות בתקיפה אחת (על שבעה יעדים שונים), אבל איש ברצועת עזה לא נפגע בהתקפה הספציפית הזאת. בלילה שבין שלישי לרביעי הותקפו עוד 65 מטרות. התגובה הייתה יכולה להיות חריפה הרבה יותר. הפסקת האש ביום רביעי הייתה מהירה כמו ההתפרצות עצמה.
2. פתרון מדיני או כיבוש. הקבינט המדיני־ביטחוני לא יכול היה לקבל מהדרג הצבאי פתרון קסם למצב. המהלכים המוצעים תמיד ינועו בקשת שבין כיבוש רצועת עזה ומיטוט חמאס, ובין ״הכלה״ (מילה צבאית מכובסת, שמשמעותה לא לעשות דבר בתגובה לפגיעה בנו).
הרמטכ״ל הקודם בני גנץ נהג לומר בדיונים כאלה כי הפתרון מול רצועת עזה חייב להיות מדיני. הנוכחי, גדי איזנקוט, שנהנה בשנתו האחרונה מיוקרה ייחודית בצה״ל ומול הדרג המדיני, נמנע בדרך כלל מהצהרות כאלה. השפה שלו – ובדרך כלל גם של שר הביטחון ליברמן – היא כוח. הניסיון הוא להימנע מסדרת מהלומות במדרגות עולות, כפי שהיה באינספור סבבי הסלמה מרצועת עזה מאז תחילת המילניום. השאיפה היא להנחית מהלומה לא פרופורציונלית, שתציב את אפשרות המלחמה על הפרק כבר עם שריקת הפתיחה.
סבב ההסלמה האחרון אינו מפתיע, ולא התחיל השבוע. הוא תולדה של כישלון חמאס והג׳יהאד האסלאמי להשיג אפקט משמעותי באמצעות ״צעדות השיבה״ אל הגדר, לצד הנחת מטענים וניסיונות חדירה. בניסיון לעצור את הגל הזה העלה צה״ל את רף התגובה שלו ופגע באנשי ג׳יהאד איסלאמי, מה שהביא דווקא את הארגון הזה לשגר מסה של רקטות ושל פצצות מרגמה לעבר ישראל, לראשונה מאז 2014. חמאס בתחילה רק אִפשר זאת, ומהר מאוד נגרר בעצמו למהומה.
במערכת הביטחון סבורים גם כיום כי כיבוש עזה לא יביא להפסקת ירי הרקטות לעבר ישראל. יעידו על כך אלפי שיגורים שבוצעו עוד לפני ההתנתקות ב־2005. מיטוט חמאס אינו בהכרח רעיון טוב לישראל, שכן הפילוג מול פת"ח ביהודה ושומרון משחק במידה רבה לטובתה. פת"ח עצמו נמצא בתקופת שפל נוכח מה שנראה כדמדומי שלטונו של אבו־מאזן, ואי־אפשר לבנות עליו שישתלט על הרצועה בחסות אש ישראלית. ומה בנוגע לאופציה מדינית מחוץ לקופסה? בקבינט יש תומכים לרעיון לבנות נמל לחמאס בלב ים, כך שכל אונייה תיבדק על ידי ישראל. ספק אם אי כזה יסיר את אשמת המצור על הרצועה המוטלת על ישראל, בראש ובראשונה משיקולים פוליטיים. ביום ראשון יתכנס שוב הקבינט, ולא ידון באופציה הזאת מחדש.
3. איך מכריזים מלחמה. החוק שיאפשר לראש ממשלה ולשר ביטחון להורות על יציאה למלחמה ללא אישור ממשלה, רק ישקף את המציאות דה־פקטו. למעשה, כל המהלכים הביטחוניים המשמעותיים של התקופה האחרונה הוחלטו בציר נתניהו־ליברמן. וכן, גדי איזנקוט משפיע מאוד. למשל, הכרזת שר הביטחון לפני כשבועיים כי תקיפה של איראן בישראל תביא לתגובה ישראלית באיראן עצמה, שמשמעותה בבוא היום עשויה להיות מרחיקת לכת, לא נידונה מעולם בדרג ממשלתי רחב. ליברמן פשוט הודיע. גם השבוע, הקבינט בעיקר קיבל עדכונים. הוא איננו הפורום המוביל לקבלת החלטות.
4. המתווך. לכל הצדדים אין עניין במלחמה, אבל כדי להימנע מאי־הבנות שיובילו אליה, דרושה תקשורת בין הצדדים. טורקיה הייתה יכולה לשמש מתווך יעיל לאחר הסכם ההפשרה מול ישראל, אבל התנהלותו של נשיאה ארדואן הופכת אותה ללא רלוונטית מבחינת ישראל וארה״ב. השחקן האזורי היעיל ביותר, שגם יכול ללחוץ על חמאס במקומות כואבים באמת, הוא מצרים. ואכן, לשם הגיעו בכירי חמאס ביום שלישי בלילה וסיכמו על הפסקת האש, שנכנסה לתוקף ביום רביעי בבוקר. האם מדובר בכניעה? תלוי בעיני המתבונן. מבחינת חמאס והג׳יהאד האסלאמי, יש להם גם הישגים.
5. כיפת ברזל. מערכת היירוט המופלאה שבה וכיכבה גם בסבבי האש השבוע, כולל הפתעה מבחינת הציבור הרחב: הודעה של צה״ל כי המערכת הצליחה ליירט לראשונה פצצות מרגמה ששוגרו ליישובים סמוכי־גדר. במערכת הביטחון יש חילוקי דעות האם נכון היה ״לדבר״ על זה, אבל מרגע שהסוד נחשף אפשר לציין כי הניסיון למצוא פתרון לאיום המרגמות – כמו גם לאיום המנהרות – הוצב במקום גבוה בסדר העדיפויות לאחר צוק איתן. כדי ליירט מרגמות שפוגעות במטרתן בתוך שניות ספורות ואחרי מסלול נמוך למדי, היה צורך לשפר מאוד את מכ"ם הגילוי ואת התוכנה המאפשרת שיגור אמצעי יירוט באופן מיידי.
יירוט פצצות מרגמה הוא (עוד) הישג טכנולוגי מדהים של התעשיות הביטחוניות ושל משרד הביטחון. הפתרון כולל עשרות מכ״מים שהוצבו, גם כדי לשפר את ההתרעה לתושבים. אבל בעימות משמעותי, הפתרון הזה יהיה רחוק מלהיות רלוונטי: צה״ל לא יוכל לשגר אלפי טילים שעלות כל אחד מהם מאות אלפי שקלים, כדי ליירט פצצות שהמלאי שלהן בידי האויב כמעט אינו מוגבל.
6. כטב״מים. זהו השם המקובל בצה״ל לכלי טיס בלתי־מאוישים, או בקיצור מוכר אחר – מל״טים. יש להניח כי חלק גדול מהמהלומות של חיל האוויר השבוע כוונו נגד תשתיות מערך המטוסים של החמאס, שנחשב כ״הפתעה״ שהוא מכין למערכה המשמעותית הבאה, שבה יפעיל את כל כוחו ולא רק ישגר רקטות ומרגמות בהיקף מוגבל. מידת הנזק בתקיפות הללו אינה ברורה.
7. בינתיים בצפון. המהירות שבה הסתיים סיבוב הלחימה בדרום קשורה אולי גם לכך שהאתגר האסטרטגי באמת לישראל עדיין נמצא בצפון. הקבינט ערך דיונים רבים על הזירה הזו, וקבע יעד נדרש מול הניסיון של איראן להתבסס בסוריה, להעביר לאדמתה נשק בעל משמעות אסטרטגית ולייצר נשק מתקדם על אדמת לבנון – כפי שחשף רק השבוע ראש הממשלה.
רגע שיא מבחינת הצבת היעדים הישראלית התרחש בביקור נתניהו אצל השליט האזורי האמיתי, ולדימיר פוטין, לאחרונה במוסקבה. ישראל הבהירה שם את עמדתה, שלפיה כדי לשמר את שלטון אסד בדמשק כפי שהרוסים מעוניינים, האיראנים צריכים לחזור לאיראן וחיזבאללה ללבנון. ליברמן יצא אתמול למוסקבה לסבב דיונים נוספים. האם הרוסים אכן יובילו להסדרה כפי שדורשת ישראל? ימים לא רבים יגידו.
