ביום בהיר ב־1959 התכנסו בצריפי משרד החוץ בירושלים 15 טירונים נרגשים והאזינו לשרת החוץ דאז גולדה מאיר… 'נפלה בחלקי הזכות לממש את חזונו של ד"ר הרצל… בעולם הנחלק בין אלה שיש להם לאלה שאין להם, הניסיון הייחודי של ישראל בהקמת המדינה מאפשר לה להושיט יד למדינות האפריקניות החדשות. צברנו מומחיות רבה שתוכל להועיל להן. לשם כך הקמתי מחלקה חדשה לשיתוף פעולה בינלאומי. שימו לב לדבריי, שיתוף פעולה בינלאומי ולא סיוע בינלאומי. אתם, היושבים כאן, תיטלו חלק במשימה הזו. נשלח למדינות אפריקה עשרות, מאות ואפילו אלפי מומחים, מכל מסוג, לחלוק ברוחב לב עם עמי אפריקה את הידע… נעשה זאת ללא תמורה פוליטית'. 'שום דבר?' הרהיב עוז מישהו לשאול. 'בסופו של דבר, כל מה שיינתן לאפריקה, יינתן ללא תנאים'".
כשהטילים נופלים וכיפות הברזל רועמות, השבוע ובכלל, קשה קצת לדבר על נושא אחר לחלוטין. אבל השורות הבאות הן האחרונות שאכתוב כאן ב'מקור ראשון', בסיבוב הזה לפחות. כדי לנצל עד תום את הבמה פורצת הדרך הזו, וכדי להפיק את המיטב מרגעיי האחרונים כאן, אנסה להקדיש אותן לתמונה הרחבה, לחזון הגדול.
מי שהיה עד לנאום הייחודי הנ"ל של גולדה מאיר הוא השגריר לשעבר יהודה אבנר ז"ל, שהיה שם כאשר נולדה 'משב' (ראשי התיבות של מחלקה לשיתוף פעולה בינלאומי – לימים בוטלו ראשי התיבות). אבנר טיפס במעלות הפקידות הממשלתית עד שהפך ליועצם הקרוב של לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין ומנחם בגין. שמונה שנים אחרי שספרו המונומוטנלי "אדוני ראש הממשלה" פורסם באנגלית, הושלם לאחרונה התרגום לעברית. אבנר נפטר ב־2015 בירושלים ולא זכה לראותו.
החזון שציטט אבנר בשם גולדה נראה במבט לאחור מוטרף. מדינה קטנטנה שזה עתה נולדה, נתונה לאיום קיומי וחסרת משאבי חיים בסיסיים, סובלת מכלכלה רעועה ומתמודדת בעצמה עם בעיות פליטות ועוני, מתייצבת במקום השני בעולם במתן סיוע חוץ (אחרי צרפת) ומקצה סכומי כסף ומאמצים כבירים – 0.2 אחוז מהתל"ג – כדי לסייע למדינות אחיות. מי שמע כדבר הזה? מה היה ההיגיון בשיגעון?
מאחורי הגישה האצילית של ישראל דאז עמד לא רק החזון של הרצל. בן־גוריון וגולדה, שרת החוץ של ישראל הצעירה, רצו לקנות, תרתי משמע, את תמיכת המדינות האפריקניות שבאו לעולם באותן שנים. האידיאולוגיה היהודית והסוציאליסטית הלמה אפוא את הפוליטיקה הבינלאומית. 'סולל בונה', כמו חברות ישראליות אחרות, נשלחו לבנות את אפריקה והרומן עם היבשת לבלב.
עד מלחמת יום הכיפורים. המלחמה הנחיתה טראומה על הקולקטיב הישראלי, שאחד מגלי ההדף שלה היה ניתוק הקשרים מצד רוב מדינות היבשת כעונש על כך ש"ישראל פלשה לאפריקה". המכה המדינית הזו הובילה את קברניטינו להסיק שבעת מבחן אי אפשר לסמוך על תמיכתן המדינית של האפריקניות. זה אכן היה המצב בעת שהעולם היה זקוק לנפט הערבי וישראל התנדנדה כסרח עודף בין האומות.
אלא שמאז הימים ההם השתנו הדברים באופן יסודי. ממדינת צנע, ישראל זינקה למקום ה־20 פלוס בכלכלה העולמית. ממדינה מתפתחת, כלומר מדינת עולם שלישי, הפכנו להיות מדינה מפותחת, אשר רבים בעולם רואים בה מודל. הטכנולוגיה, המדע וכמובן הצבא שלנו בחזית העולמית. שמנו יצא בעולם כמעצמה. אף על פי כן, ובמידה רבה נגד השכל הישר, לא רק שסיוע החוץ שלנו לא גדל בהתאם, אלא שמוזער לממדים מביכים: 0.07 אחוז מהתמ"ג על פי המדידות הנדיבות ביותר.
"המדינות שנתנו את סיוע החוץ הנמוך ביותר, מקרב המדינות המפותחות, הן סלובקיה, צ'כיה, יוון, קוריאה, ישראל ולטביה", דיווח ה'גארדיאן' ב־2015. נתונים דומים מציגים דו"חות האו"ם. ה־OECD, שאנחנו גאים כל כך להיות חברים בו, דורש מחבריו להקצות 0.7 אחוז מהתל"ג לסיוע חוץ. מדינת היהודים, אוי לאותה בושה, נותנת עשירית מכך, וגם זה בקושי. "התל"ג הישראלי מוערך בטריליון שקלים בשנה. משמעות הדברים היא שבשום חישוב התקציב הישראלי איננו עובר את ה־0.02 אחוז מהתל"ג. מצב זה מכניס את ישראל, גם לאחר צירוף התקציבים המגויסים, לתחתית הרשימה של מדינות ה־OECD בתחום הסיוע ההומניטרי", כתב שראל וינברגר במחקר מרתק בעבור 'המכללה למדינאות'. למען הסר ספק, הנתונים נמדדים באופן יחסי לגודל המשק ולא במספרים מוחלטים, כלומר: איש לא מצפה שנשקיע את אותם סכומים של אמריקה, אירופה, יפן וסין, אלא רק את חלקנו היחסי.
בעת אסונות בעולם ישראל היא הראשונה לזנק לפינות הנידחות ביותר, מה שעיצב אצל כולנו את התודעה שאנו בחזית הסיוע העולמית. הדימוי הפוך מהמציאות. בשגרה – והיא הקובעת – הסירוב הישראלי לפתוח כיסים פוגע בתדמיתנו, גורם לנו נזק מדיני, ומצטרף לאתגרים הכבירים שניצבים ממילא לפנינו. "בפורום המדינות התורמות, כולם מסתכלים עלינו ואומרים, 'נו, מתי תעשו קפיצת מדרגה?', סיפר לי לאחרונה ראש סוכנות משב, גיל השכל, בריאיון שפורסם כאן באתר 'מקור ראשון'. ישראל, לא נעים לומר, היא קמצנית בינלאומית.
מדוע זה חשוב כל כך? מפני שמלבד הצד הערכי, מהפך מוחלט בגישה הישראלית כלפי סיוע החוץ הוא מפתח בדרך להשגת עצמאות מדינית מלאה, כזו שביום מן הימים תפטור אותנו מהתלות בווטו אמריקני. הכפלת סכומי הסיוע למדינות חלשות תשפר את תדמיתנו לא רק בעולם השלישי אלא גם בעולם הראשון, תשפר את האווירה בפורומים הבינלאומיים, תשתלם בהצבעות חשובות באו"ם ובמוסדותיו, ולבסוף תגשים ערך לאומי שעומד ביסוד קיומנו – תיקון העולם.
ומה גם שלא מדובר בהרבה כסף. משרד החוץ הגיש לראש הממשלה בנימין נתניהו תוכנית הנקראת "50 על 50", שלפיה במשך חמש שנים ישראל תשקיע כמיליון דולר בשנה בחמישים מדינות הזקוקות לסיוע, ואשר יש סיכוי טוב שיגמלונו טובה תחת טובה. כל העסק הזה עולה כמחצית ממטוס F35 אחד – לא סכום שאי אפשר לעמוד בו, ותועלתו גדולה עשרות מונים מהמטוס הבעייתי.
נתניהו הודיע שהוא מאמץ את התוכנית, אך זו טורפדה, כרגיל, על ידי פקידי האוצר, שלא מבינים ביחסי חוץ ומסתכלים דרך חור המטבע הפרובינציאלי. חמור מכך, במקום לדפוק על השולחן, ראש הממשלה נענה לדרישת האוצר לסגור שבע נציגויות של ישראל בעולם ב־2019, משל מצבנו בעולם טוב ויש לנו שגרירים מיותרים. זו טעות קשה. במקום לסגור שגרירויות, נתניהו צריך לפתוח עוד ועוד. כך הן יעלו לירושלים, כך ישתפר מצבנו באו"ם כפי שהתחייב, כך יש סיכוי שיצביעו איתנו במועצת הביטחון ובשאר הארגונים הבינלאומיים.
לכל השיקולים האלה מצטרף עוד נדבך. הכפלת סיוע החוץ הישראלי לא רק תשתלם מדינית ותהלום את ערכי היסוד של ישראל, כאמור, אלא גם תהיה חבל ההצלה לאיחוי קרעי העם היהודי, גם זה שבארץ וגם זה שבעולם. בימים שבהם כאן בישראל איננו מסכימים על שום דבר, ובתקופה שבה יהדות העולם, וליתר דיוק החוגים הליברליים אך החזקים של יהדות צפון אמריקה, לא מזדהים עם עמדתנו לגבי הפלסטינים או האיראנים, 'תיקון עולם' הוא הערך האחרון שסביבו מתכנסים עדיין כוווולם.
איך זה יעבוד? חיבור בין הייטק ישראלי לכסף יהודי מהעולם, בחסות מדינת הלאום של אלה ואלה, הוא נוסחה מנצחת. שיתוף פעולה יהודי־ישראלי־גלובלי מסוג זה יממש את הערכים היהודיים והישראליים הנשגבים ביותר של תיקון עולם ושל אחדות בעם, יפיק תועלת מדינית ויניב תמורה כלכלית גם לאנשי העסקים, גם למדינת ישראל. ווין, ווין, ווין.
כמו כל חזון, הרעיון לא קל למימוש. עשיית עסקים באפריקה או באסיה אינה פשוטה. תשאלו את העוסקים בכך. אבל אם לפחות נתחיל לממש את הציפייה הבינלאומית שתולים בנו מדינות ועמים, נוכל בבוא העת לעמוד על רגלנו בזירה הבינלאומית ולשחרר את האמריקנים מהצורך לבנות למעננו חומת וטו.
בימי קום המדינה קבע בן־גוריון שישראל חייבת למצוא מעצמה בינלאומית להישען עליה, שאם לא כן תיקלע למצוקה. זה כמובן היה נכון אז, אך לא בהכרח נכון כיום. יציאה מהגטו המדיני, במדיניות חוץ בריאה ונכונה תוך מימוש הערכים היהודיים הנעלים ביותר, עשויה לבסס לישראל עצמאות מדינית ממשית, בלי קשר לשאלה מה יקרה ביהודה ושומרון. זהו היעד שאליו צריך לחתור.
בטור הפרידה שלי מ'מקור ראשון' בחרתי להתמקד דווקא בסוגיה הכאילו בלתי חשובה הזו משום שבה, להבנתי, טמון המפתח. בתשע השנים האחרונות הוענקה לי ההזדמנות לסקר את הזירה המדינית בעבורכם. בעמודים האלה כתבנו, הרבה לפני כולם, שאין צונאמי מדיני ושהבידוד המדיני הוא בלוף, שיש חלופות למדינה פלסטינית ושאירופה מפעילה בתוך ישראל זרוע חתרנית, שתקופת טראמפ תביא איתה הזדמנות היסטורית, אבל שההזדמנות הזו לא מנוצלת דייה ושלמרות כל הבעיות, נתניהו הרבה יותר טוב ממה שמספרים לנו. זה היה מראה עיניי בשנים שבהן סיקרתי בשמכם את הזירה המדינית.
כעת אעז לומר לקוראים היקרים שאיננו יכולים להסתפק בפחות מהיעד הנאצל של תיקון עולם. עלינו לחתור אליו בכל כוחנו לא רק משום שהעם היהודי נבחר, אלא מפני שכך מצפים מאיתנו מדינות ועמים, כך נשדרג את עצמאותנו המדינית וכך נאחה את חלקי העם היהודי. אין לנו ברירה אחרת. זו לפחות התחושה המקננת בי.
* * *
אבקש להודות מעומק הלב לכל אנשי 'מקור ראשון' שליוו אותי כל השנים הללו ואפשרו לי להעלות כאן את רשמיי. לאורי אליצור ז"ל שדמותו מלווה אותי תמיד. למורי ורבי חגי סגל, לסגניתו אורלי גולדקלנג, למנכ"לית מוריה שלום, למו"לים שלמה בן־צבי ואשר בהרב, לעורכים, לצלמים, למעצבים, למגיהים ולכל מי שבדרך. הכתב אמנם חתום על המאמר, אך אמירתו יכולה לצאת לעולם רק בזכות הצוות שמאחורי הקלעים. מעל כולם, הוקרתי לכל קורא וקוראת שהציצו במאמריי בשנים האלה. כמה טוב שנפגשנו.
