כל מהותו של תשעה באב היא מה קורה כשאין יותר בית. ביום הזה נדבר על אידיליה וחלום שחרבו יחד עם בית המקדש ועל גלות כואבת ומנוכרת. נזכיר את הזלזול בהכנסת אורחים אל הבית, דרך סיפור על קמצא ובר קמצא. וכמובן בפרשנות מודרנית ניתן מקום לבתים שחרבו בגירושין, שאולי באמת רק השכינה יכולה להבין את הכאב שנגרם מחורבן כזה.
כל אלו נכונים ומשמעותיים, צריך וחשוב לדבר עליהם. אבל הם רחוקים מהעניין הפשוט, החשוב והכל כך קיומי במושג בית, והוא התחושה שיש מקום. ויותר מאשר בתים שחרבו, מסתובבים בינינו אנשים שאין להם בית בתוכנו. אלו יהיו ילדים שעוברים חרם, מתמודדים עם מחלות נפש, קשישים בודדים, וגם כאלו אשר רק לרגעים אין להם מקום בחיי הבית הישראלי – רווקים בחיי קהילה, עולים חדשים בחיי היומיום, ואפילו תושבי פריפריה שלא מוציאים את הייצוג שלהם במיינסטרים.
אם בתוך הבית אין מקום לכל אחד, הבית מאבד את המשמעות שלו. הוא כבר לא בית, אלא מועדון אקסקלוסיבי מתנשא שמבחינתו כל קבלה של האחר היא בגדר חסד או פגיעה באיכות. בפועל החסד היחיד בהכנסת כל גווני החברה הישראלית איננו כלפי אלו שנשארו בחוץ, אלא דווקא עבור מי שנשאר בפנים. אם דלתות הבית סגורות, איך נדע לחיות עם מגוון מספיק רחב של אנשים כדי ללמוד מה היא באמת חברה? ואם החלונות מוגפים, איך נעביר לילדים שלנו ערכים אמיתיים של כבוד, שותפות וראיית השונה? אם אין לנו מקום בבית עבור אחרים, מה הפלא שהוא מלא בשנאה ופילוגים, או שכולם צריכים לצעוק כדי שישמעו אותם?
אני מבינה אנשים שאומרים שאין יותר סיבה לצום בתשעה באב שהרי חזרנו מהגלות וירושלים פורחת ומשגשגת. הם צודקים. הרחובות הומים, המדינה חזקה אבל הבית? זה כבר סיפור אחר. בבית שלנו דרוש תיקון. יש בו חדרים יפים, אבל יש בו גם הזנחה ונזילות וקירות מתפוררים.
תשעה באב בשבילי הוא בדק הבית הזה, לעבור חדר חדר ולראות שיש לכולם מקום, שקולם נשמע ובעיקר שיש מי שרואה אותם בעין טובה. הלילה אל תלמדו תורה, הלילה תסדרו את הבית.
