קשה לברוח מזה: לא כל המטען של תשעה באב רלוונטי לדורות האחרונים.
לא, אני לא מדבר על חוסר הכמיהה לבית המקדש. בית המקדש חסר היום כמו שהיה חסר באלפיים השנים האחרונות, ומי שלא מרגיש את זה צריך לדעת שהגעגוע אליו הוא כמו שריר שאפשר לפתח. אלא שהאבלות של תשעה באב לא סובבת רק סביב החורבן; היא מתייחסת במידה רבה לכל מה שקרה בעקבותיו: הגלות, האסונות, הפוגרומים והרדיפות שסבלנו מהן במשך קרוב לאלפיים שנה.
אלא שהגלות נגמרה, ברוך ה'. נכון, עוד ישנם יהודים בגולה; נכון, השונאים שלנו עוד ממשיכים לנסות לפגוע בנו, ומדי פעם אפילו מצליחים; נכון, המשילות במדינת ישראל רחוקה מלהיות אידיאלית. ובכל זאת, דווקא הקינות של תשעה באב מחדדות כמה המצב היום טוב, כמעט מאי פעם. אם היינו מציעים לסבים של הסבים שלנו מדינה יהודית ששולטת על ארץ ישראל ומחזיקה צבא חזק וכלכלה מפותחת – הם כנראה היו חותמים על העסקה בלי לחשוב פעמיים, אולי רק עוצרים לתהות למה בעצם אנחנו שואלים אותם שאלה פשוטה כל כך.
תאמרו: אנחנו לא מתאבלים רק על ההווה, אלא גם על אסונות העבר. זה נכון, אבל כאן יש לשאול: האם לנצח נקונן על אסונות החורבן? מה צריך לקרות כדי שנפסיק להתאבל על מותם הנורא של אותם יהודים רבים, לפני כמעט אלפיים שנה? ועוד – באלפיים השנים האחרונות ידענו כאמור אסונות רבים, וחלקם בקינות מזערי. חלק מהקינות אפילו מתמקדות בדמויות מסוימות (היסטוריות או אגדיות) בחורבן הראשון או השני. למה דווקא על האסון הגדול ההוא אנחנו ממשיכים לבכות?
לאיזה צד בוחרים להתכחש
יש כמה פתרונות לבעיה הזו. החרדים, למשל, מעדיפים להתנהג כאילו אנחנו עדיין בגלות; נכון שלא היה שום פוגרום אמיתי בעשרות השנים האחרונות, כזה ששוחטים בו מאות ואלפי אנשים, נשים וטף ביום אחד ובוזזים את רכושם, אבל זה עניין מקרי, לא מהותי. מנגד, חלק מהציבור החילוני פשוט לא נוהג את מנהגי האבלות של תשעה באב – היעדר המקדש לא מורגש אצלו, ועל אנשים שמתו לפני אלפיים שנה הוא כבר לא בוכה.
דרך אחרת, שמנסה לשמור על המסורת בלי להתעלם מההווה, תולה בתשעה באב את כל האסונות שקרו באלפיים השנים האחרונות. וכך כתב סבא רבא שלי, פרופ' יהודה אליצור ז"ל, בעיתון "הצופה" (גם הוא ז"ל) לפני שבעים שנה בדיוק, תשעה באב תשי"ב: "יש לזכור שתשעה באב לא היה מעולם יום החורבן בלבד. חלק מהקינות מקוננות על אסונות לאומיים אחרים, כגון חורבן ערי הכהנים בגליל, דורות רבים אחר חורבן הבית, שחיטות אשכנז בימי הביניים, שואת מגנצא, וורמייזא ואשפירא ודומיהם". המסקנה שלו הייתה שיש להגדיר את תשעה באב, יום האבל הלאומי הוותיק, גם כיום השואה.
הדרך הזו מעמידה את תשעה באב באור עמוק יותר: אבל על הגלות לא מסתיים כשמסתיימת הגלות, כמו שהצער על מחלה של אדם אהוב רק מתעצם אם המחלה מכריעה אותו. אנחנו לא שוכחים את מתינו הפרטיים, וגם לא שוכחים את אסונותינו הלאומיים. יש לנו כבוד להיסטוריה שלנו. מספר הקינות שעוסקות בחורבן גדול לאין שיעור מהיתר, לא כי הוא האסון היחיד, אלא מפני שתשעה באב הוא האבא והאמא של כל הצרות שהכו בנו במשך אלפיים שנות גלות, ולכן הוא היום הטבעי שבו אנחנו אבלים על כל אלה.
לחיות עם הקונפליקט
והפתרון הפשוט ביותר הוא אולי גם הפתרון הנכון ביותר: להבין שאין לנו פתרון.
אנחנו נמצאים בקונפליקט, ולכל בחירה יש מחיר: המשך אמירת הקינות ככתבן, כולל שורות כמו "החומל על דל חמול על דלותם / וראה שפלותם ואורך גלותם", משמעו התעלמות מהמציאות וכפיות טובה כלפי שמים. ניסיון לתקן באופן פרטי, ללא קונצנזוס בין תלמידי החכמים וההולכים אחריהם, מנתק אותנו מהאבלות הלאומית, שהיא הרי כל עניינו של יום.
המתח בין הערכים האלה מתפרץ בתשעה באב, אולי גם סביב יום העצמאות (ואצל האשכנזים – גם בסליחות), אבל אנחנו חיים בצילו כל השנה. ואפשר לקבל אותו – אנחנו לא רוצים ואין לנו סמכות לוותר על המסורת, ואנחנו לא יכולים לטמון את הראש בחול. אין לנו פתרון כרגע. נמשיך לעשות כמיטב יכולתנו כדי להגיע לגאולה השלמה.
ואחתום בסיפור נוסף על סבא רבא שלי, תשעה באב והמתח בין האבל לגאולה. כך כתב לי פעם יואל, דוד של אבא שלי (ופרופסור בזכות עצמו) על אביו: "בתשעה באב נהג רצינות רבה והנהיג כך בבית. לפני הצום היינו יושבים כל אחד בפינה אחרת ואוכלים ביצה קשה טבולה באפר. נהג בעצמו וחינך אותנו לקרוא בתשעה באב ענייני גזרות הגלות והשואה. בתשכ"ז ישבנו לארוחה שלפני ואז קרא אל המטבח: 'רבקה, השליכי בבקשה את האפר לפח הזבל'. וכך בטל המנהג".
