אוהבים להשתמש בדימויים של חורף כדי לתאר חורבן, הערפל הסמיך, הגשם שהעננים בוכים עלינו, העצים העירומים מלבלובם. אבל לוח השנה היהודי שמחובר כל כך לעונות השנה הארצישראליות שולח אותנו להתאבל דווקא בקיץ. מבעד לעומסי החום קל להרגיש את הלהבות שאחזו בקירות המקדש, השרב מבשר בקלות על השבר המר שפקד אותנו והאדמה החרבה מזכירה כמה צמא יש בעולם.
מצד שני, קשה לקונן על חורבן וגלות, על דם שפוך וכבוד בזוי בלב בירת ישראל ולא להריח חוסר כנות או כפיות טובה. ירושלים אינה חרבה עוד, בשעריה עומדים חיילים יהודים, דרכיה הרחבות פקוקות מהמוני עולי הרגל ואין שכונה בעיר ללא בית כנסת וישיבה. ובכל זאת נדמה שאף אחד לא ממהר לבטל צומות או לגנוז מנהגי אבלות. כי הר ציון עוד שמם ותחת דגל כחול לבן יהודים בקושי יכולים למלמל בו תפילה, אזרחי ישראל חיים תחת איום טילים וטרור, לשכות הרווחה עמוסות אנשים כואבים ובכלל דרך ארוכה לפנינו עד למציאות אוטופית רוחנית.
בית המקדש עוד לא קם, אבל קשה להתעלם מהגאולה שמבצבצת מכל כביש שהופך את העקוב למישור ומכך שטעם הגלות דומה היום יותר לאבק דרכים על בגדים יפים מלבוץ עמוק בו אנחנו מתחפרים. כדי לגשת ליום הזה מתוך כנות, כדי להבין את הבשורה שלו, צריך לאחוז בשני הקצוות. לעדכן את ההיקף ולדייק את המניעים לאבל.
ועד שיסיימו לשבור קולמוסים ומקלדות בדיון על מקומו של תשעה באב, שווה להתמסר לרגע לברקס שהימים האלה נותנים לחיים. בסך הכול אין אדם שאין בו שבר, אין מי שהוא לא סדוק, וכאומה אנחנו יכולים לספר על זה טוב יותר מכולם. כל דיני האבלות והצום משתיקים קצת את הבריחות שלנו, משאירים אותנו מול הריק, האישי והקולקטיבי, מהם אנחנו מעדיפים לברוח כל השנה. בלי חגיגות, בלי אכילה רגשית ובלי רעשי רקע מוזיקליים, אפשר אם מקשיבים טוב בלילות הקיץ השקטים, לשמוע את קולות הקינה והבכי שאנחנו מדחיקים. אומרים שלהציף טראומות ולתת להן מקום זה מרפא, תנסו.
