לפני 15 שנה, ערב תשעה באב, עליתי לראשונה בחיי להר הבית עם חבריי לישיבה. האווירה כאילו נוצרה במיוחד לצורך המעמד: חורבן כפשוטו. כל מי שניסה למלמל פסוק ספג צעקות מהשוטרים המלווים, אנשי הוואקף נצמדו אלינו, וחבורות הנשים צרחו סביב כל יהודי באופק. שועלים הלכו בו ועדיין מהלכים.
יותר מעשור לאחר מכן עליתי להר בפעם השנייה בחיי, ערב חתונתי, כשאני מתכונן לאותה אווירת חורבן ואותה מנת בושה שליוותה כל עולה להר הבית במשך שנים רבות. אך למרבה, הפלא כמעט הכל השתנה; המקדש עדיין חרב, כידוע, אבל הגישה של השוטרים הפכה לאוהדת, אנשי הוואקף כמעט נעלמו ועל ההר – קדיש וקדושה במניין, דברי תורה בקול רם וללא חשש ואפילו האפשרות להתקרב – במסגרת ההלכה – לאזורים שנאסרו בעבר. דומה היה כאילו רבי עקיבא עומד ומצחק, מול השועלים שעדיין יוצאים מבית קודשי הקדשים, ומבטיח כי הנחמה בוא תבוא, והנה היא כבר ממש כאן.
אתמול, במוצאי שבת של תשעה באב, הצטרפנו אל ההמונים שהגיעו לטיילת ארמון הנציב לקרוא מגילת איכה אל מול פני המקדש החרב. אנחנו קוראים ומהשכונות שלמטה, החוצצות בינינו לבין ההר, קולות מסיבות, פיצוצים וזיקוקים שכמדי שנה מוגברים בכוונה דווקא בלילה הזה, והשנה במיוחד על רקע התמונות מערי הדרום המופגזות. בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו. מבכים את החורבן כשהוא כאילו לועג ומתריס באוזנינו, אבל זוכרים שהזכות לשבת בטיילת מוארת ומרווחת, עם עשרות שוטרים וניידות לאבטחה – היא כבר חלק מהגאולה.
כבר שנים לא מעטות שמתנהל ויכוח בנוגע לנוסח אמירת ברכת "נחם" בזמן שהשלטון בארץ בידינו וירושלים עומדת במלוא תפארתה, לנגד החורבן שעדיין כאן והזיכרון שדרך ארוכה עוד לפנינו. הדיון המסוים הזה יימשך, אך הוא כמובן מהווה רק דוגמה לדיסוננס המלווה את חיינו כאן – הגלות או הגאולה, החורבן או התקומה, הדי הזיקוקים מג'בל מוכבר או קולות התפילה מארמון הנציב, ההפגזות מעזה או המטוסים שמעליה והיישובים והערים שסביבה.
עוד אין פתרון לשאלה הזו. אבל בתשעה באב, ואולי בכל יום אחר, כנראה שטוב נעשה אם נדבק ברבי עקיבא – שלא התעלם מהשועלים, אבל הצליח גם לצחוק.
