אחד הדברים הקשים למי שפירקו בית, הוא הסליחה. רובנו מתקשים לסלוח. אולי אנחנו לא סולחים לעצמנו על שאפשרנו כל כך הרבה לפני שהלכנו או נעזבנו. אולי אנחנו לא סולחים לגרושים שלנו על מה שעשו לנו, להורינו שבגלל החינוך ובגלל מה שראינו בבית, ככה קרה לנו. אולי אנחנו לא מצליחים לסלוח לשכנים שלנו שראו ושתקו, או דווקא דיברו.
המשברים שעברנו כל כך גדולים, שאם נסלח נחשוב שאנחנו סמרטוטים שלא יודעים טיפת יציבות מהי. אם נסלח, בטח נתחתן שוב פעם עם אותה הגברת בשינוי אדרת. אם נסלח זה אומר שניפגע שוב, או שעלינו לשכוח את מה שנעשה לנו, כאילו שזה אפשרי בכלל.
על הריסות חורבן הבית שלנו, אנחנו מנסים לבנות בית חדש, אבל בקירות ספוגים הפחד, התשישות, הכאב, העלבון, הדחיה, הכישלון. הדי הפיצוצים הישנים עדיין נשמעים, גם כשכבר אין נשק בסביבה.
הניסיון שלי למצוא את המקום שממנו מתחילים לסלוח, התחיל כמובן בגוגל. איך סולחים? שאלתי את שורת החיפוש הנבונה ביותר בעולם. אבל התשובות היו מעורפלות.
גוגל לימד אותי שאני צריכה לסלוח בשבילי. לא בשביל אף אחד אחר. זה תהליך שירפא אותי, הוא הבטיח. זה ייקח זמן. את לא חייבת לשכוח את מה שעשו לך או שאת עשית. הנה, קחי מדיטציה מופלאה שהכנתי, היא חינמית כמובן. היא תעזור לך לסלוח. ואל תשכחי לכתוב. כתיבה תמיד עוזרת.
תודה גוגל. זאת התחלה מצוינת. כבר נרגעתי קצת כי לפחות הפרכת עבורי את מה שכולנו חונכנו עליו. סליחה אינה שכחה. מתברר. סליחה אינה הסכמה להיפגע שוב. סליחה היא משהו שאני עושה עבור עצמי ולא איזו מתנה שאני מעניקה למישהו אחר בתום תחנונים עיקשים מצידו.
אבל בזה זה הסתכם. יותר מזה לא מצאתי בגוגל. אז ישבתי לכתוב. חודשים. מאות אלפי מילים, בשעות הקטנות של הלילה. הלפטופ הקטן שאיתו עברתי ליחידת דיור עם שלושה ילדים ספג הכל. כשנסעתי לעבודה הקלטתי כל הדרך.
וזהו. יום אחד נגמרו לי המילים. לא היו לי עוד מילים.
וזה עזר לי להבין את הדבר הכי חשוב על סליחה. סליחה היא הכרה בכאבים שלי. משהו שמעולם לא היתה לו לגיטימציה. להיות שם, לשחות בתוך המיץ של הזבל של הטראומות שלי. כאב הוא חלק מהחיים, כך התברר לי להוותי. עוד יהיו לי כאבים נוספים, זה בסדר שהיו לי כאבים, בני אדם מכאיבים זה לזה מתוקף היותם בני אדם. לרוב בני האדם אין כוונות רעות, רק עומס של כאבים לא פתורים בהיסטוריה שלהם.
הסיפור שמחזיק את הכאבים שלי, נפרד לאט לאט. המסגרת מתרסקת, זכוכית מתנפצת. פתאום הסיפור הוא רק זיכרון.
למה החיים צריכים לכאוב כל כך, שאלתי את עצמי. חזרתי לקרוא את מאות אלפי המילים שכתבתי. הבנתי שהמילים האלה מתארות אישה שכבר לא קיימת. אלה רק זכרונות. איני עוד אותה ילדה אומללה חסרת גב משפחתי. איני אותה אישה שחושבת שריצוי וקורבנות הם חלק ממתכון לנישואין מאושרים. איני זקוקה להם עוד כדי להרגיש שאני טובה.
הכעס נסדק. השנאה נזלה ממני כאילו לא נאחזתי בה בציפורניים שתשמור עלי שלא אפגע שוב. ברור שאיפגע שוב. זה רק כאב. אני אשב בו. ואני אהיה בסדר גמור.
