הרחבה של הכותל נקיה, מבריקה ממש. אני מורידה את כפכפי תשעה באב והולכת עליה יחפה, מוזר, היא זכורה לי שחורה, דביקה, עכשיו מתחת לכפות הרגליים שלי היא קרירה וחלקה בקור של הבוקר המוקדם של ירושלים. לא משנה שאמצע אוגוסט, לא משנה שבימים האחרונים היה חום מוות, איכשהוא יש קרירות-עד בירושלים.
מעלי רועד כבש העץ של העולים להר הבית, אלפי טפיפות רגליים. לפי השיר ששרים האנשים אני יכולה להבין לאיזה סוג הם שייכים. הם שרים "יבנה המקדש" אלף פעם במחיאות כפיים, סוג אחד, שרים "עם ישראל חי" משהו אחר, שרים "שפכי כמים ליבך" במבטא חסידי, סוג אחר. זה אומר שיש הרבה סוגי אנשים. אני מרימה את הראש מדי פעם, הגשר הזה חזק? הוא יכול לקרוס? זה נראה חזק, אבל מה אני מבינה בקונסטרוקציות כבדות? צפוף מאד מעלי ואני חוששת רגע, אולי יהיה אסון מירון חס ושלום, הילדים שלי שם!
פעם זה היה סיבוב של הזויים "לעלות להר הבית," קומץ אנשים שלא ויתרו על מה שכולם מזמן ויתרו עליו. יש לנו את הכותל, מספיק, אפשר לשחרר את ההגזמות? הר הבית! צריך דווקא את הר הבית? בין כה אין לנו מה לעשות איתו. אחר כך נבכה שמי שכן קיבל אל המפתחות עולה בהמוניו בלי הגבלות, משחק כדורגל בכיף מול קודש הקודשים. ובכלל, יש מחלוקת ענקית על העליה הזאת. איכשהוא לאחרונה יותר ויותר אנשים אומרים כן. אתה בא לעלות להר הבית? כן. תביא את הילדים? ברור. אני לא יודעת אם המחלוקת הענקית נפתרה, אני יודעת שהאלפים שהיו היום בחוץ אמרו שמעולם, אבל מעולם לא הייתה עליה כזאת גדולה. יותר ויותר אנשים מצביעים ברגליים, עומדים בשמש, רוצים את הדבר האמיתי.
פעם העליה היתה ב'שושו', אנשים התארגנו מפה לאוזן, הפקידו תעודות זהות בכניסה, אנשים שמלמלו תפילה נעצרו, היום לא. היום העולים שרו ואמרו קדיש תוך כדי הליכה, צריך כל הזמן להתקדם, עוד ועוד אנשים רוצים להספיק עד שסוגרים. נכנסים בקבוצות קטנות של 50 איש, אבל זה כנראה ענין של מסה. השאלה היא כמה אנשים יבואו. ההר ערוך להמונים, ביום שישי האחרון של הרמדאן עלו 145,000מוסלמים, כשיבואו להר בית ה' 60,000 יהודים ביום אחד, יפתחו השערים אפילו מהר יותר.
בחוץ צוותי תקשורת, זה מעיד שזה כבר לא אירוע זניח, האירוע נהיה אירוע. הכתבים מדווחים: "הכל שקט", ומוסיפים "בינתיים." נשמעים קצת מאוכזבים. משעמם להם קצת, אין מה לסקר, השמועה אומרת שתיכף בן גביר יגיע, אולי יהיה קצת מעניין.
בדרך החוצה אני חוברת למשפחה שלי, הילדים נועלים בחזרה את הנעליים וכתבת של אחת מתחנות הרדיו הגדולות מפנה אליהם מיקרופון: "אתם לא מפחדים לעלות"? היא שואלת, "איך היה עם הערבים? היהודים והערבים היו ביחד"? והם עונים, מספרים שקצת מפחדים ובעיקר לא. ושלא, הערבים והיהודים לא היו ביחד. בסוף אני מציעה לה גם לשאול שאלות אחרות, אולי יותר חשובות, כמו: "למה הם פה היום"? "מה הם הרגישו בהר הבית עצמו", היא נחמדה, היא אומרת לי "הנה, בשבילך אני אשאל". והיא שואלת שאלה פתוחה, והם מספרים כמה זה מיוחד להיות דווקא בתשעה באב במקום שהיה בית המקדש. ואפילו מוסיפים שזה בעצם עשרה באב, כי הצום 'נידחה'. השאלות שלה משקפות בעיני מרחק מהבנת המשמעות. זה כמו לפגוש אנשים בלונה פארק שמחים ומתרגשים ולשאול אותם אם היה מפחיד. 'מפחיד' זה חלק מהסיפור של הר הבית לצערינו, אבל לא המפחיד ולא הסכסוך הם לב הסיפור, הדבר שלשמו נתכנסנו פה בחום ובצום.
אני יושבת על הרצפה, כבר לא כ"כ קריר, השמש מתחילה להכות, לידי אישה צעירה מאכילה את הקטנים פסטה, היא אומרת להם: "עכשיו היינו בדיוק איפה שבית המקדש יהיה".
היא לא אומרת כמו שאני חושבת אוטומטית: "איפה שבית המקדש היה". היא אומרת: "איפה שבית המקדש יהיה".
