ימי מילואים (י"ב)

חמישי בבוקר. היום ה־12 למילואים. המאפייה של בוז'ול. דרום רמת הגולן.

בתשע בבוקר נכנסו שני חיילים. נעליים מלוכלכות בבוץ, מדים שראו ימים יפים יותר, כל הסיפור. הצעיר מביניהם היה עם חגורה בהירה, שיער שחור מתנופף לכל הכיוונים, ממושקף. השני היה מבוגר יותר, עייף. הזמינו הפוך גדול ושני קרואסוני פיסטוק. אורית הכינה את הקפה, אני חיממתי את הפיסטוק. הם ישבו בחוץ על הכיסאות המתקפלים. לא הייתי אמורה לשמוע אותם. הם דיברו בעייפות, כאילו משהו רבץ עליהם. הצעיר אמר למבוגר, תגיד, אתה חושב שהוא מת?

לכל הפרקים של ימי מילואים

לא הייתי אמורה להיות שם בכלל. אורית אמרה לי בבוקר נעמה, בואי איתי למשמרת. אורית היא כמוני בת 21, עובדת במאפייה של בוז'ול, שזו בעצם דודה שלה, נלי. נלי היא סתם, נחמני, אחת משלנו, אבל למאפייה קוראים בוז'ול, כי יש אנשים שמסוגלים לחצות את הארץ בשביל להגיע לקרואסון הצרפתי המושלם, וככל שיותר קשה להגיע אליו ככה הוא יותר נחשק. אורית אומרת שככה זה גם עם בנים, כמה שיותר קשה להם ככה הם יותר רוצים, והאמת שזה נשמע לי הגיוני כי גם אני כזו. לא רוצה את עידו, הזה מקשת, שמסתובב כאן עם שיער בלונדיני ארוך ובלי חולצה ועושה פרצופים כאילו הוא במקרה בלי חולצה וכל השרירים שלו זה סתם. כבר כמה פעמים הוא אמר לי נעמה, בואי איתי פעם לאיזה מעיין, נשב נעשה קפה נדבר כמו בני אדם. אבל אין לי כח אליו.

כשמדברים על מוות אצלנו ברמה אפשר לדבר על הרבה דברים. על חזירי בר, על סוסים, על פרים, על כלבים, על נחשים, על זאבים. 'הוא' זה שם כללי להמון סוגים של מוות, וכשחיים באיזור חקלאי יוצא לראות מוות מדי פעם. זה לא הטריד אותי במיוחד.

טוב, זה הטריד אותי קצת.

באתי אליהם. תגידו, הכל בסדר, אמרתי. כאילו בקטע שירותי. ביום יום אני בחיים לא באה ללקוחות ושואלת אותם אם הכל בסדר, מה אנחנו, קפה בונז'רי באמצע שדרות רוטשילד? בסך הכל משאית ישנה שחונה בצד של חניון עפר ליד כמה איקליפטוסים. האמת שהקרואסונים סוף וגם הקפה לא רע, דודה נלי השקיעה במכונה טובה ומזמינה את הפולים במיוחד. בכל אופן אני לא עובדת כאן בכלל. סתם הלכתי למשמרת עם אורית. לא שהיה צריך אותי, פשוט חמישי באמצע מאי, אין כל כך הרבה תיירים בסביבה. מדי פעם עובר מישהו קונה קרואסון וקפה, אלה שעולים מחמת גדר וממשיכים הלאה, לכיוון קצרין. בדרך הם עוברים לידינו, אומרים לעצמם מה רע בקפה הפוך עם משהו מתוק ליד, ניקח נשב כאן במעיין. אז אורית עולה למשמרת עם פלאפון או עם חברה, שיהיה עם מי לדעת, וגם אני עולה איתה למשמרת בשמונה בבוקר כי מה בעצם רע בקפה הפוך עם משהו מתוק ליד. בקיצור, לא עבדתי שם, אבל הייתי סקרנית.

כן כן, הכל בסדר, הם אמרו באי נוחות. המשכתי ככה לנקות ולארגן את השולחנות והכסאות אבל מתחושות אי הנוחות שלהם הבנתי שמדברים פה על משהו אחר. אז הלכתי להקשיב.

טוב, האמת, חיבבתי את המראה של הצעיר. קצת נראה חנון של הייטק, קצת נראה קצין. היה לו פרצוף קצת רדוף ואני ככה שבעתי מגברים עם קוביות בבטן וחציר בראש. לא שכל הגברים בגולן הם ככה, כן? יש כמו כולם, אבל אלי מגיעים רק האלה עם החציר בראש. למה? לא יודעת. ככה יוצא.

"אם הוא היה מת היינו יודעים," אמר הצעיר עם השיער השחור.

"איך בדיוק היינו יודעים?" אמר המבוגר העייף. הוא גירד את הזיפים שלו.

"היינו יודעים," אמר הצעיר בעקשנות, "ולא היינו צריכים לקחת את הכדורים האלה, עכשיו חצי מהפלוגה על הזנב שלנו"

המבוגר צחק. היה בצחוק שלו משהו מרגיע, כאילו הוא יודע ומכיר את כל העולם. לא בקטע המתנשא, בקטע האבהי. "הפלוגה הזו," הוא אמר, "לא ממש מתקיימת. היא קיימת לחודש בשנה, במקרה הטוב. לאף אחד כאן לא אכפת מהשני, אז אתה חושב שאכפת להם שלקחו להם כמה כדורים ואיזה מאתיים שקל?"

"בשביל מה בכלל היית צריך את הכסף," שאל הצעיר.

"מה שאתה לא יודע," אמר המבוגר, "לא יהרוג אותך". הוא צחק שוב.

"די נו," אמר הצעיר. "יש לי זכות לדעת מה הולך כאן".

"לא כזה סיפור," אמר המבוגר, "האיש מעבר לגבול היה צריך עוד קצת כסף כדי להחליק כמה ידיים. אתה יודע, זה לא שהוא עושה את הקופה כאן"

"הוא עושה קופה כמו כל אחד אחר," אמר הצעיר.

"הוא עושה קופה כמו שבדואי שגר בסוריה עושה קופה," אמר המבוגר. "והוא מסכן את החיים שלו תוך כדי. אתה, אם אתה נתפס במקרה הכי גרוע אתה חמש שנים בכלא. הוא יכול לסיים את החיים שלו באיזה בסיס נטוש של צבא סוריה או של המורדים."

"ואולי זה כבר קרה," אמר הצעיר.

"ואולי זה כבר קרה," אמר המבוגר.

הם נאנחו. המבוגר הוריד את מה שנשאר מהקפה ודפק את הספל בשולחן. הצעיר נשאר מהורהר, והוא שתה את הקצף שנשאר מהקפה כאילו הוא עדיין ילד קטן שמלקק את השפה העליונה שלו אחרי שהוא שותה שוקו. זה היה מקסים לראות. זה היה הרגע שבו אמרתי לעצמי אולי תתחילי איתו, נעמה. הוא בטח בן 27, משהו כזה. אני בת 22. זה לא כזה מוגזם. הוא בטח בהייטק, תוכלי לגור איתו בדירה שלו בתל אביב. לראות קצת את העיר.

אורית קראה לי מבפנים. באו שני תיירים, גרמנים. הוא מבוגר כזה, היא כנראה הבת שלו. קטנה, ציפורית. דיברה בעברית עם מבטא גרמני כבד. אמרה שהם רוצים אמריקנו קר עם שמנת בצד וגם כמה פטיפורים קטנים. היא הסתכלה על הויטרינה של הקינוחים והתחילה לשאול אותי מה זה כל דבר, וכשלא עניתי מספיק מהר התחילה לנזוף בי שאני לא נחמדה מספיק. התעצבנתי. "אני לא המשרתת שלך, גברת, אמרתי. אני בסך הכל חברה של מי שעובדת פה. אין מה לנזוף בי."

הצעיר נעמד לצידי גם. "היא אחלה, גברת. אין מה לכעוס. תקני כמה קרואסונים פיסטוק, הכי טובים כאן" הוא קרץ אלי.

הוא קרץ אלי! מה נסגר.

התיירת נרגעה, החיילים סיימו את השיחה שלהם, עלו לרכב שלהם והמשיכו הלאה. בצהריים הגיע עידו על האופני שטח שלו, מזיע כמו חמור. השיער הבלונדיני שלו היה דבוק לו בקווצות לצדדים של הראש והוא הוריד חולצה, כמובן, כדי לנגב את הזיעה. בדיוק חזר מעבודה על המטעים. הוא התיישב על הכיסא וביקש מים קרים, אורית הביאה לו מהמקרר שלנו. אחר כך הוא שאל אם נשב איתו רגע, קרה משהו במטעים. ישבנו.

הוא מיד אמר, "אתן לא תאמינו. דווידי ממטעי הגולן אמר שמצאו מישהו פצוע במטעים. מישהו, כנראה לא ישראלי. אולי מסוריה. דווידי אומר שמצאו עליו סמים".

דווידי ממטעי הגולן אמר שמצאו מישהו פצוע במטעים. מישהו, כנראה לא ישראלי. אולי מסוריה. דווידי אומר שמצאו עליו סמים".

זה לא ריגש אותי במיוחד. כל מי שהסתובב עם החבר'ה ביישובים בסביבה יודע שסמים זה שם קוד לכל מה שבא לכם, מגראס רפואי ועד קוק. אנשים פה עשו כל דבר שזז. תבחרי מישהי אקראית בנוער, תבדקי לה בארון, תמצאי משהו. הגזמתי כמובן, אבל בגדול זו הייתה התחושה שלי כשחזרתי מהצבא.

"סמים," אמרתי, "בוא תגזים."

עידו נפנף אותי. "לא נו," הוא אמר, "לא בקטע המתלהב מסמים, בקטע שכנראה הוא הבריח או משהו כזה. כאילו יש כאן איזה סיפור בטחוני". סיפורים בטחוניים היו תמיד הרבה יותר מגניבים. עוד כשהקימו את היישובים וכולם הסתובבו כאן עם אקדחים בחגורה.

הוא שאל את אורית מה היה היום ואורית סיפרה לו באריכות, אני אמרתי סתם, היו פה כמה חיילים. כשהוא התכופף להוריד סנדלים קלטתי פתאום שקית קטנה, ירוקה, מתחת לכיסא שלי. הרמתי והכנסתי אותה לכיס מהר. כנראה לא מהר מדי.

"מה זה היה?" אמר עידו.

"כלום," שיקרתי. "איזה שקית עם לואיזה שהבטחתי להביא לדירה".

"לואיזה," אמר עידו ונשף. פפפפ. ואחר כך אמר, "יש כאן בכל חור לואיזה. ליד הדירה שלך יש, אצל כהן בגינה. את יודעת, פעם –"

בקיצור, לא היה לי כח אליו והעיניים של אורית נצצו. קמתי והלכתי לי חזרה למשאית, התיישבתי ליד המקרר, הוצאתי קפה קר ושתיתי בשלוקים, ואחר כך הוצאתי את השקית מהכיס. היה שם שני פרחים יפים, לפחות במאה, מאה חמישים שקל לאחד, וגם פתק. בפתק היה כתוב, תתקשר אלי, והיה מספר טלפון. העתקתי את המספר לוואטסאפ שלי וזרקתי את הפתק לאסלה, והלב שלי פרפר מהתרגשות.

זו אפילו לא הייתה התרגשות של התאהבות. עדיין לא התאהבתי באף אחד. זו הייתה סתם, התרגשות של סוף סוף משהו קורה. הרמתי את העיניים והסתכלתי על עידו ועל אורית, היה ברור שהיא ממש בקטע שלו והוא, אני לא יודע אם הוא בקטע שלה או לא. הוא פלייר, זה ברור, אי אפשר לדעת עם כאלה. נאנחתי ופתחתי אינסטגרם, לראות מה קורה במקומות אחרים, רחוקים שעה ושעתיים ועשרים וארבע שעות טיסה מדרום רמת הגולן המנומנם רוב־הזמן.