במאמרו "מדינת ישראל עוברת תהליך בן-גביריזציה מואץ", מה-28.7, מצר ארי שביט על עליית כוחו של איתמר בן גביר וצופה שחורות למפעל הציוני. הוא מקונן על כך שישראל תהפוך למדינה לאומנית חשוכה. הוא צופה שלוש השלכות אם יתממשו הסקרים: א. העמקת הפער בין "מדינת תל אביב למדינת ירושלים", והפיכת ישראל לרפובליקה של קנאות שצעיריה המוכשרים יעדיפו מקומות עבודה בארה"ב. ב. החלשת הברית בין המפעל הציוני למערב וג. השחתה פנימית של החברה בישראל וכיבוי עמוד האש.
על נבואת זעם\קינה זו יש להעיר כמה הערות:
- בן גביר של 2022 אינו בן גביר של 1992. הוא אינו אותו נער. מי שחוזר ומתאר את בן גביר כרב כהנא בן זמננו כנראה אינו מכיר את בן גביר הבוגר, או שמתעלם מאישיותו הבוגרת במכוון. השימוש בתדמיות שליליות במקום בשיח מהותי הוא בומרנג. אחד האסונות של תועמלנים שאינם נזקקים לאמת צרופה היא שהם שוכחים שהם לא מתייחסים למציאות ונופלים בפח של המציאות המדומיינת שלהם. אני מציע לכל התועמלנים המזהירים אותנו מפני בן גביר, להזמין אותו לשיחה כנה ולעמוד על אישיותו הבוגרת, לנהל עימו שיח ענייני בגובה העיניים ולהתמודד עם טיעוניו וחזונו במישור הענייני.
בשנת 1990 הייתי אורח האקדמיה הסובייטית למדעים בעיר המדע פושינו, ליד מוסקבה. בשיחה בארבע עיניים הסביר לי אחד מבכירי מדעניה של האקדמיה, שהאימפריה קורסת משום שעסקה בתעמולה על הישגים שלא היו ובסוף המציאות מנצחת והמבנה המדומיין קורס. אני מציע לתועמלני השמאל הזועקים "בן גביר, בן גביר" לאמץ גישה חדשה, עניינית ומחוברת לקרקע המציאות. לדעתי הם יופתעו. - שביט עצמו מבין שההקצנה של ממשלת "השינוי" גרמה לאובדן האמון של רבים והעצמת התמיכה בעוצמה יהודית. לאזרחים יש חוש בריא לגבי סכנות קיומיות. שנה אחת של ממשלת לפיד-בנט-סער-גנץ דיה כדי לגרום לחוסר אמון במי שגורמים לסכנה קיומית ומעבר לתמיכה במי שנראה אמין. האזרחים שנעים לעבר בן גביר אינם אנשי קצה, הם היו במפלגות שארי שביט לא חשש מהן. לכן, במקום לקונן, היה ראוי שיפנה למי שהעצימו את התמיכה של הציבור החש סכנה קיומית, כדי שיעשו חשבון נפש וישובו למדיניות בונת אמון ויזכו שוב באמון הציבור בעל החושים הבריאים. זאת הדרך הנכונה "לעצור בפני התהום" ממנו חושש שביט.
- יש לי חדשות למר שביט. האוניברסיטאות בארה'ב, ומפעלי עמק הסיליקון רוויים בחוקרים ומרצים ישראליים. אני נחשף רבות לאקדמיה בארה'ב ועל כל צעד ושעל אני פוגש שמות ישראליים מובהקים, לא קשה לזהותם. הנטישה של רחובות אינה תלויה באיתמר בן גביר, היא קיימת ומקוזזת בעיקר על ידי השגשוג והרווחה הכלכלית הקיימת כאן בזכות עשור של הנהגה אחראית בישראל.
- אשר להשלכה ב', סכנה לברית של ישראל עם המערב, כדאי להזכיר לכל מי ששכח. ערב מלחמת ששת הימים נשלח שר החוץ, אבא אבן, לשלש בירות המערב. בפריז הוא ננזף והוזהר מפני יוזמה ישראלית, בלונדון קיבל כתף קרה מאוד ובוושינגטון אמר לו נשיא ידידותי מאוד, לינדון ג'ונסון, משפט מפתח שחובה עלינו לזכרו תמיד, "You are on your own" – אתם לבדכם. דוגמה נוספת: מסמכי קיסינג'ר שנחשפו לאחרונה מגלים כי ערב מלחמת יום הכיפורים, שר החוץ של ארה"ב היתל בהנהגה הישראלית, וכאשר המצב היה על סף ייאוש הנשיא ניקסון ושר החוץ שלו מנעו כל סיוע לישראל. רק כאשר אומץ הלב, מסירות הנפש וההקרבה שלנו בשדה הקרב הביאה לסיכוי להכרעה, ניתן סיוע ביוזמת שר ההגנה, חרף התנגדות הנשיא ושר החוץ שלו. הסיוע הגיע לאחר השלב הקריטי של הקרבות, כאשר נמל התעופה של דמשק היה בטווח תותחינו ומבצע אבירי לב החל להתגלגל.
אנחנו לעולם נהיה תלויים בכוחנו ונכונותינו לעמוד לבד במערכה בשלביה הקריטיים. בנקודה זו אני מתפלא על פובליציסטים דוגמת שביט שאינם נחלצים לסייע לאלוף במילואים בריק שחושף את הסכנה שאיננו מוכנים למצב שיהיה עלינו להתמודד ”On our own”. זו סכנה הרבה יותר גדולה מאשר איתמר בן גביר.
בסיכום: התשובה לשלושת ההשלכות ששביט מונה אינה בהחרפת הדימויים של איתמר בן גביר, אלא בהבנת הציבור שנודד פוליטית בייאושו ממערכות בהן תמך עד כה. טוב יעשה שביט אם יקרא לפתיחת שיח פתוח ואמיתי עם איתמר בן גביר של 2022, פנים אל פנים ולא בהשמצות, תוך דיון בסכנות המיידיות וארוכות הטווח לעתידו של המפעל הציוני.
