אין כמעט בוגר ישיבת מרכז הרב, מן התקופה שהרב צבי יהודה קוק זצ"ל עוד היה מוסר בה שיחות, שלא זוכר את קולו הזועק בצטטו את פסוקי הנביא זכריה: "וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם". אין בקרב בוגרי הישיבה מאז מי שלא יודע לצטט את דברי הנצי"ב בהקדמתו לפירושו על ספר בראשית, המבארים את הפסוק משירת האזינו, "צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". מהי הבעיה שהפסוק מתמודד איתה, שואל הנצי"ב, מדוע צריך להצדיק את אלוקים ואת מעשיו? הוא מסביר כי לחכמים היה קושי להצדיק את הנהגת ה' בבית שני, אחרי שהעם היו "צדיקים וחסידים ועמלי תורה". האם לציבור צדיק כל כך מגיע עונש חמור כמו חורבן ויציאה לגלות ארוכה? מדוע אפוא הנהגת הא־ל צודקת וישרה?
עונה הנצי"ב: "אך לא היו ישרים בהליכות עולמם… מפני שנאת חינם שבליבם… חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמיים, שזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ".
על יסודות אלו גדלנו וחונכנו, לא רק בישיבה אלא בחברה הדתית־לאומית כולה: להיות מתלמידי אברהם אבינו, בעלי עין טובה על המציאות גם אם יש בה פגמים, ללמד זכות על בני אדם גם אם לא כולם צדיקים, לפרגן למדינת ישראל וממשלתה גם אם אינה מושלמת. היה מה לבקר ועל מה לקטרג, הייתה ביקורת ולעיתים גם חריפה מאוד – אבל זה לא היה העיקר.
היו ויכוחים קשים בין ד"ר יוסף בורג, מנהיג המפד"ל דאז, ובין הרב צבי יהודה. אבל כשבורג בא להזמין את הרב לחתונת אחד מילדיו, הרב קיבלו במאור פנים ובסבר פנים יפות. אחר כך אמר לתלמידים כי בורג הוא אדם חכם. היה מותר להתווכח ולבקר, אבל זו לא הייתה המהות. העין הטובה והמבט החם והאוהב לימדו כי גם אם יש מחלוקות, האהבה והאחווה נמצאות מעליהן.
ערב תשעה באב תשפ"ב אנחנו במציאות אחרת לגמרי. כל רב או איש ציבור המעז להביע עמדה שונה מהמקובל אצל הקבוצה האחרת סופג לקיתונות של מי שופכין, כאילו נמנה עם הפסולת של החברה האנושית. מה שבעבר הלא רחוק היה נחלת קומץ שולי, פחדן ומסתתר תחת שמות בדויים ברשתות החברתיות, הפך להיות כלי מרכזי בשיח הלגיטימי.
רבנים מתגאים בכך שאינם לוחצים יד או מושיטים כוס מים ליריב פוליטי. רב עיר מכובד מוצא את עצמו מסביר ומתנצל כיצד זה העז להושיט יד לשר בישראל. אחרים מסיתים לא להשתתף איתם בתפילות או בשמחות, ועוד כהנה וכהנה. זה קורה גם בחצרות חסידיות גדולות ומפוארות ובספינות הדגל של העולם הליטאי, אבל על זה בדיוק אנו בוכים.
תשעה באב אינו רק יום אבל לציבור הדתי. הוא מזכיר את חורבנה של החברה היהודית כולה, הנגררת לשיח אלים, משפיל ומפריד. הרב צבי יהודה היה מצטט את דברי המדרש, על הפסוק "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ": אפילו כשישראל מתחברים לעצבים, היינו לעבודה זרה, הנח להם, ובלבד שהם מתחברים. השנה נפרדנו מר' חיים קנייבסקי, שציין בכתביו כי הסיבה שבגללה התורה לא מזכירה מידות טובות כמצוות אינה משום שאינן חשובות חלילה אלא להפך: מכיוון שהן יסוד התורה ממילא אין צורך לצוות עליהן, הן הבסיס לתורה כולה.
אחת ההוכחות שלו היא מדברי הגמרא, הקובעת שבית שני נחרב בשל שנאת חינם אף שהעם היה שומר תורה ומצוות. מכאן ששנאה, שהיא חלק מהמידות המגונות, חמורה אף יותר מהעבירות החמורות שבתורה.
משהו השתבש בסדרי העדיפויות הדתיים שלנו. על אלה אני בוכייה. אנחנו חיים בתקופה של חסד גדול שהרעיף עלינו הקב"ה ממרומים, וזוכים לחיות במדינה יהודית עצמאית וחזקה אחרי אלפי שנות סבל וגלות. אנחנו חייבים להיות ראויים לחסד הזה.
