פרשת הסרסור בחיילות כדי לרצות אסיר ביטחוני מזעזעת בצדק את החברה הישראלית. לשב"ס היה עניין לרצות את האסיר, שנחשב בעל מעמד בקרב האסירים הביטחוניים, ולפי הידיעות מהימים האחרונים על ריבוי הפגישות בין האסיר מוחמד עטאללה ואנשי השב"כ נראה שגם לשב"כ היה אינטרס כזה, וראוי אפוא לבדוק האם גם השב"כ היה מעורב באתנן שניתן לעטאללה.
הסרסור בחיילות הוא שפל המדרגה, תחתית החבית שרשויות אכיפת החוק הגיעו אליה. אבל בשנים האחרונות התוודענו לאינספור פרשות קשות במערכת החוק: בפרקליטות – פרשת רות דוד, פרקליטת מחוז לשעבר שנציבי הביקורת על הפרקליטות העלו תהיות קשות על התנהלות הפרקליטות לגבי האישומים המיוחסים לה, סיכול פעילותה של השופטת הילה גרסטל כנציבת התלונות על הפרקליטות והשאלות הקשות בעניין שיקול הדעת של הפרקליטות בכמה תחנות במשפט נתניהו; במשטרה – אינספור בכירים שהועמדו לדין או עזבו את המשטרה בעקבות תלונות על הטרדות מיניות; ובמח"ש – מלחמת עולם בין ראש מח"ש קרן בר־מנחם לסגנה המפוטר משה סעדה, שמעלה סדרת תלונות לגבי הארגון עצמו ולגבי מעורבות המפכ"ל הקודם, רוני אלשיך, בענייני מח"ש.
השאלה "מי ישמור על השומרים" הפכה לרלוונטית במיוחד. דרושה כמובן ענישה חמורה כלפי אנשי חוק שסרחו, אבל ההתמודדות עם התופעה לא תהיה שלמה אם לא נתמודד עם שאלת היסוד: מה גורם לסירחונות הללו, במיוחד במקרים שבהם העבריינים בשירות המדינה דווקא לא נהנים מטובות הנאה אישיות מהעבירות המיוחסות להם.
בפרשת השב"ס, נראה שהגורם לסרסור בחיילות הוא הרצון להשיג שקט בכל מחיר. מפקדי שב"ס ובתי הכלא וגם אחרוני הסוהרים יודעים שהציבור והדרג הפוליטי מצפים מהם לדבר מרכזי אחד: שקט. בשבילו הם מוכנים לסרסר בבנות, כשם שהיו מוכנים, לפי תחקירים קודמים, לספק לאסירים ביטחוניים כמעט כל דרישה. בסופו של דבר זה לא שונה עקרונית מדרכה של ממשלת ישראל, שהעדיפה השבוע לסגור חבל ארץ שלם למשך כמה ימים כדי להימנע מפגיעה שתחולל הסלמה. גם כאן: שקט בכל מחיר, גם במחיר פגיעה אנושה בהרתעה הישראלית שעלולה לגרום בסופו של דבר להרבה יותר קורבנות.
אבל קידוש השקט הוא רק דוגמה לתופעה רחבה בהרבה של רצון להצליח בכל מחיר. במקרה של השב"ס, ההצלחה נמדדת בשקט, ובמקרים אחרים, כמו בפרקליטות ובמשטרה, היא נמדדת בהצלחה לספק הרשעות, כמותיות ו"איכותיות", כלומר של נאשמים בכירים. אני משוכנע שההחלטה להעמיד לדין את נתניהו לא נבעה מסיבות פוליטיות, אבל בהחלט ייתכן שבעבודה על התיק, במשטרה ובפרקליטות, נפלו פגמים כי מישהו היה להוט מדי להצליח. אלה המקרים שבהם מבחן השורה התחתונה חשוב יותר מאופן השגת התוצאה.
האמת היא שמבחן השורה התחתונה משקף לא רק את רשויות אכיפת החוק, אלא את פני התרבות הישראלית ככלל. ביותר מדי מקרים ההצלחה מקודשת והדרכים להשגתה נחשבות פחות, אלא אם כן חצו את הרף הפלילי. זמרים וכדורגלנים שהתנהגו באורח בזוי כלפי נערות ממשיכים לזכות בהערצת הקהל, ואנשים בעלי הישגים כספיים או כוכבי תקשורת יזכו במעמד ציבורי רם מזה של אנשים שתרמו את זמנם ומרצם לחברה.
בטווח הקצר, צריך להילחם בשורה התחתונה של תרבות השורה התחתונה, כלומר בקצה הפלילי והאלים של מי שהצלחתם חשובה בעיניהם יותר מכל אתיקה. ברשויות אכיפת החוק יש לחדד את הנהלים האתיים, ולהעמיד לדין משמעתי מחמיר גם את מי שלא חצו את הרף הפלילי. במקרים שנדרשת חריגה אתית כדי להצליח במילוי משימה ביטחונית חיונית, צריך להבטיח שהיא תקבל אישור של גורם חיצוני שבחן את משמעותה ואת היקפה.
אבל לאורך זמן המאבק צריך להיות חינוכי וערכי, להטמעת ההכרה שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. אדרבה, חיים של פעולה בדרכים ראויות הם מטרה בפני עצמה. כמו שאומר הנביא ישעיהו בסוף נבואת התוכחה הנזעמת שלו, שתיקרא השבת: "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".
