העלייה המטאורית של ח"כ איתמר בן־גביר בסקרים מטרידה רבים בחברה הישראלית, אבל במקום שינסו לנסח לעצמם מה בדיוק הבעיה שלהם איתו, הם מעדיפים כינויי גנאי. נוח להם להגדיר את בן־גביר כגזען. הגדרה כזו פוסלת אותו על הסף ועושה ליריביו חיים נוחים. אין צורך להתמודד איתו, מספיק לקלל.
אבל בן־גביר אינו גזען. הוא לא מבטא תופעה מסוג האנטישמיות, שעניינה שנאת יהודים באשר הם. בן־גביר אינו שונא ערבים באשר הם. הוא מתנגד להם באשר הם נאבקים בנו על הארץ הזו. זו אינה גזענות. אבל גם אם בן־גביר אינו גזען, הוא בכל זאת פופוליסט. והפופוליזם שלו אינו רק בסגנון הפרובוקטיבי והמניפולטיבי, אלא גם בתוכן. הוא באמת חושב שיש לנו בעיה עם הערבים.
לא במקרה בן־גביר פורח בשנה האחרונה. שני הגורמים הישירים לנסיקה שלו הם פרעות תשפ"א בערים המעורבות, והתעמולה של ראשי גוש נתניהו נגד הממשלה הנוכחית. שום אמת לא הייתה בקמפיין שהציג את הממשלה הזו כמונהגת בידי תומכי טרור ערבים, אבל הוא עבד מצוין. הפחדים והחרדות של היהודים בישראל מאזרחי המדינה הערבים עלו וגאו, ואת הפירות הפוליטיים קוטף בן־גביר.
בן־גביר שימש בשנה האחרונה בתפקיד הילד שמצביע על המלך העירום. המערכת הפוליטית הישראלית מנסה כבר עשרות שנים לדחוף אל מתחת לשטיח את המתחים בין ערבים ליהודים בחברה הישראלית ולהתכחש להם. בניגוד לה, בן־גביר מנופף בהם ומלבה אותם. בכך הוא נותן ביטוי לחרדה הקמאית של החברה הישראלית מערביי ישראל, שמיעוט קטן אבל משמעותי מהם מוכיח שיש לה בסיס. בן־גביר נותן ביטוי ברור וצלול להרגשת חוסר הביטחון האישי ולתחושת העלבון הלאומי נוכח הרפיסות של ממשלות ישראל לדורותיהן מול ההשתוללויות וההתפרעויות של צעירים ערבים, מול חוסר המשילות והריבונות בגליל, בנגב ובערים המעורבות, ומול המצב שהתורה הגדירה במילים "הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה". וזה אכן המצב. בן־גביר מעז לקרוא לילד בשמו, וזה בדיוק מה שהופך אותו לפופולרי כל כך.
אבל בן־גביר רק מעלה את הבעיה ונבנה ממנה פוליטית; אין בכוחו לתת לה מענה. כי באמת אין לנו בעיה עם הערבים אלא עם עצמנו בלבד. ההתקוממות של חלק מערביי ישראל איננה אלא השתקפות של החולשה הלאומית הפנימית שלנו. היא רק תסמין של אובדן החזון ושקיעת האידיאליזם הציוני, שתוצאתם היא התפרקות האומה לשבטים ומגזרים מתחרים, מסוכסכים ועוינים אלה את אלה. ובאין חזון ייפרע עם.
זה מקור הפופוליזם של בן־גביר. חוסר ההבנה שלא הערבים הם הבעיה, ושממילא הפגנת כוחנות ועוצמה חיצונית מולם לא תפתור אותה אלא רק תחריף אותה. בשיא פריחת האידיאליזם הציוני, מהקמת המדינה ועד מלחמת ששת הימים, ערביי ישראל הכירו בכוחנו ועוצמתנו ונכנעו מעצמם לריבונותנו. הרוח האידיאליסטית הגדולה ששררה אז, שהביאה לאחדות האומה והתגייסותה כולה לבניין הארץ ולהגנתה, היא שגרמה לערביי ישראל להשלים עם אדנותנו על הארץ. הספקות וההיסוסים שגילינו מאז מלחמת ששת הימים באשר לשטחי ארץ ישראל המשוחררים ובאשר לריבונותנו בנגב ובגליל, שידרו להם שאנו הולכים ונחלשים, והביאו בתהליך מתמשך להתעוררות המרדנות מולנו.
"דע, מה למעלה – ממך", דורש הבעל־שם־טוב את מאמר חז"ל. כל מה שקורה לך אובייקטיבית, שכביכול יורד מן השמיים, הוא ממך. המציאות החיצונית היא רק השתקפות של מצבך הרוחני. אם כולם מחמיצים לך פנים בבוקר, הבעיה היא איתך. אתה חמוץ פנים. חמיצותם היא רק התוצאה. זהו מבט יהודי על המציאות, מבט שיש בו לקיחת אחריות ומתוך כך גם חירות וחופש. כי אם הבעיות אינן גזירה משמיים אלא מקורן בי, הרי יש בכוחי לפתור אותן.
זו העוצמה היהודית האמיתית: ההבנה שהממד המכריע בחיים הוא פנימי, רוחני, ערכי ותודעתי, ושהמציאות החיצונית היא רק השתקפות שלו. כשבן־גביר מעורר את הציבור נגד הערבים וקורא לנהוג בהם ביד קשה הוא אומנם מעורר את עומק הרגשות של רבים בציבור הישראלי ואת הזדהותם, אבל אינו נותן להם פתרון.
ייתכן שבשיטה של "לענות לערבים בשפה שלהם" יש עוצמה, אבל ודאי שהיא לא יהודית. עם ישראל זקוק לחידוש האידיאליזם שאבד. לחזון שיושתת על תודעה יהודית ושיכול לאחד את כולנו להמשך תנופת שיבת ציון. רק חזון כזה יביא את ערביי ישראל להכיר שוב בריבונותו של עם ישראל על הארץ הזו ולהשלים עמה.
