שיר סיום ל"פוליטיקה החדשה"

הדילוג הפוליטי המפתיע של ח"כ מיכל שיר ממפלגת כחול לבן התקווה החדשה למפלגת יש עתיד הרים גבות רבות. שיר, שאת הקריירה הפוליטית שלה פתחה בכלל בליכוד, הצליחה לעבור שלוש מפלגות בתוך כשנתיים, ובכך שברה כנראה שיא אפילו במונחי הפוליטיקה הישראלית של 2022. אך הסיפור המוזר של מיכל שיר לא עומד בפני עצמו. הוא רק חלק מהדברים הרעים שעוברים על הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון.

בחודש מאי 2016 נשא יו"ר האופוזיציה דאז, יאיר לפיד, נאום אופייני שהציג את חזונו. "הפוליטיקה הישראלית הפכה להיות הבעיה המרכזית של המדינה", קבע ראש הממשלה לעתיד. "היא החסם שתוקע את המערכת. השחיתות שלה, העיסוק שלה בעצמה, התוקפנות שלה, קוצר הראות שלה". לפיד לא הסתפק באבחנה, אלא הציע גם טיפול: "אנחנו מוכרחים פוליטיקה חדשה. אחראית, מחויבת, קמה בבוקר ובאה לעבוד בשביל האזרחים. הפוליטיקה הישנה פשטה את הרגל".

לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה השתמש לפיד בצמד הקלישאות החביב עליו, "פוליטיקה ישנה" ו"פוליטיקה חדשה". הצמד הזה מלווה את יו"ר יש עתיד מאז בישר על כניסתו לפוליטיקה לפני מעט יותר מעשור. רבות מהצלחותיו מאז ועד היום נזקפות לזכות ההבטחה הזו, שקסמה לישראלים רבים; פוליטיקה ללא מלחמות מיקרופונים, ללא מרכזי מפלגה מיוזעים, בלי נקניקיות ובלי צעקות. פוליטיקה שמנוהלת בסגנון הייטקי, עמוס קלישאות ניו־אייג' מהזן השובה את לבבם של צעירים שגדלו בחברת השפע של שלהי המילניום הקודם וראשית המילניום הנוכחי.

בפוליטיקה הלפידית אין צורך להתחנף לחברי מרכז ולכתת רגליים בחוגי בית, משום שלמפלגה יש שליט יחיד. לא הנאמנות לדרך יוצרת את המפלגה ולא חברי המפלגה מחליטים מי ייצג אותם בבית המחוקקים. רק אדם אחד שולט במערכת, ועל פיו יישק כל דבר: יאיר לפיד.

אלא שהלפידיזם מזמן לא נעצר בגבולות מפלגתו האוטוריטרית של היו"ר לפיד. הוא הפך ליעד הנחשק של כל המערכת הפוליטית. אין ראש מפלגה שלא חולם על יש עתיד משלו, מפלגה שבה לא ייתן דין וחשבון לאיש. כתוצאה מכך, גם במפלגות דמוקרטיות הוחלשו מוסדות המפלגה ומעמד היו"ר חוזק. במפלגות חדשות, מוסדות כאלו כלל אינם מוקמים. הפוליטיקה החדשה אכן כובשת את המערכת הפוליטית, מותירה את הפוליטיקה הישנה הרחק מאחור. אלא שבניגוד להבטחות ולקלישאות החביבות על לפיד, הפוליטיקה הזו אולי חדשה, אבל ודאי לא נקייה יותר ומושחתת פחות מהישנה.

המקרה המוזר של מיכל שיר הוא רק דוגמה אחת, גם אם קיצונית. השליטה המוחלטת של היו"רים במפלגותיהם הפכה את "חלון ההעברות" של הח"כים סמוך למערכות בחירות מדבר מה זניח לתופעה של ממש. במערכת פוליטית שבה היו"רים חזקים ומוסדות המפלגה חלשים, אי אפשר להבדיל בין העוברים על רקע אידיאולוגי ובין משפרי דיור מנצלי הזדמנויות. באין מוסדות מפלגתיים ובהיעדר פוליטיקה פנים־מפלגתית, ציבור המצביעים לעולם לא יזכה לדעת על מה ולמה עזבה מיכל שיר את מפלגתו של סער, ומה מצא בה לפיד. כדי להשיב את הפוליטיקה הישראלית לפסים הגיוניים אין מנוס מלוותר על חלומות הפוליטיקה החדשה, ולחזור לפחות חלקית לפוליטיקה הישנה, על כל מגרעותיה.

תוכנית באספמיה

המרמור הציבורי הגובר נוכח עליות המחירים ועליית הנושא הכלכלי לראש סדר היום התקשורתי, הביאו השבוע את יו"ר הליכוד בנימין נתניהו לכנס מסיבת עיתונאים ולהציג בה את "התוכנית הכלכלית" שלו. הטריק התועמלני נאה, אם כי לא חדש. מנהיגי מפלגות נוהגים להתנאות בתוכניות כאלה בפתח מערכות בחירות, גם אם ברור להם שבין ההבטחה למימוש רובץ פער בלתי ניתן לגישור. הדוגמה הטרייה ביותר היא כמובן "תוכנית סינגפור" של נפתלי בנט, שפורסמה ערב הבחירות לכנסת ה־24 ומאז מעלה אבק על המדף. סופה של "תוכנית נתניהו" לא יהיה שונה.

ראשית, ספק אם שלל ההבטחות שנכללו במצגת היפה שהציג ראש הממשלה לשעבר עולות יחדיו לידי תוכנית, ודאי שלא כלכלית. אין צורך ללמוד כלכלה כדי להבין שמה שנתניהו מבטיח פשוט אינו יכול להתגשם, גם בעולם דמיוני נטול אילוצים פוליטיים. אי אפשר גם לקצץ מיסים וגם להגדיל את ההוצאות על שירותים לאזרח, במיוחד כשהתחזית היא לעליית ריבית שתצמצם את הצמיחה.

כדי לממש את כל ההבטחות שהשמיע נתניהו, ובהן הגדלת נקודות הזיכוי, החלת חינוך חינם מגיל אפס והפחתת מחירי המים, החשמל והדלק, נדרש הרבה מאוד כסף. מילות הקסם "התייעלות תקציבית" לא יספיקו. אין התייעלות ריאלית, אפשרית למימוש מהיר, שתממן את כל התופינים הללו. הדרך היחידה לעשות זאת היא לנפח את הגירעון. בטווח הקצר יאפשר הכסף הזמין להיטיב עם האזרחים, אך בתוך שנים לא רבות ילדינו וגם אנחנו נשלם את הריבית על כך.

להבטחות שווא של פוליטיקאים כבר התרגלנו, אין בהן כל חדש. הבעיה במקרה הזה היא במסר שמאחורי מתקפת ההבטחות. נתניהו, שטיפח תדמית של מר כלכלה ותרם רבות לחינוך הכלכלי של אזרחי ישראל (זוכרים את "האיש השמן" ו"האיש הרזה"?), הופך לאחרון הפופוליסטים. בעצם פרסום התוכנית הוא גורם לאזרחים רבים להאמין שאי שם ביקום מסתתרת באר של כסף, שאפשר לדלות ממנה משאבים בלתי מוגבלים כדי להגשים את כל חלומות האזרחים. אם ההבטחות הללו היו נשמעות מפי מרב מיכאלי או אפילו יאיר לפיד הן היו אומנם מטופשות, אך מזיקות הרבה פחות. דווקא מעמדו המיוחד של נתניהו, והרקורד שלו כמי שאינו מפחד לומר לאזרחי ישראל את האמת בנושאים כלכליים, הופכים אותן למסוכנות כל כך.

גוש בפירוק

לא צריך להיות בעל שמיעה מוזיקלית עדינה כדי להבחין בשינוי המנגינה הניכר לאחרונה בהתבטאויות של ראשי אגודת ישראל ודגל התורה ביחס לגוש נתניהו. הפוליטיקאים החרדים־אשכנזים אומנם ממשיכים רשמית להיות נאמנים לגוש, אך בין השיטין של דבריהם אפשר לשמוע את חוסר שביעות הרצון מהקיפאון הפוליטי שזה כופה עליהם. הקולות הללו הגיעו גם לאוזניו של נתניהו, שהזמין אליו השבוע לשיחת תחזוק את יו"ר אגודת ישראל הטרי יצחק גולדקנופף ואת יו"ר דגל התורה הוותיק משה גפני. אלא שהם לא התאמצו להרגיע אותו, ואף לא פרסמו בתום פגישתם כל הצהרה. נתניהו לא הצליח לחלץ מהם אפילו התחייבות להתמודדות בבחירות ברשימה חרדית משותפת, וסכנת הפילוג שם מוחשית.

ייתכן אפוא שסופו של גוש נתניהו הולך וקרב. הבחירות לכנסת ה־25 הן ההזדמנות האחרונה של נתניהו להביא את הגוש בראשותו להישג של 61 מנדטים ולהקים ממשלת ימין בראשותו. אם נתניהו לא יגיע הפעם להישג הנדרש, הגוש בראשותו יתפורר ושותפותיו הפוליטיות יכפו עליו הקמת ממשלה בראשות בני גנץ. לנתניהו זו תהיה מכה קשה, אך החרדים אינם חרדים. הם יודעים היטב שממשלה בראשות גנץ שתהיה תלויה בקולותיהם תדאג לאינטרסים שלהם לא פחות מממשלה בראשות נתניהו, ואולי אף יותר.

מי שצריכים להיות מודאגים מאוד הם אלו שגורל ארץ ישראל וההתיישבות יקר לליבם. עבורם ממשלה כזו מהווה סיכון של ממש. גפני וגולדקנופף אומנם לא יפעלו בעצמם נגד ההתיישבות, אך גם לא ייצאו מגדרם לסייע לה כשיידרשו לכך. החרדים חברו בשנים האחרונות לגוש הימין מטעמיהם שלהם, אך מנהיגיהם לא אימצו אידיאולוגיה ימנית. הניסיון מלמד שברגע האמת המפלגות החרדיות העדיפו תמיד את האינטרס החרדי על פני ההגנה על שלמות הארץ. כך היה בימי אוסלו הזכורים לרע, וכך גם לקראת אישור תוכנית ההתנתקות.

הקיפאון הפוליטי מתסכל כל ישראלי, ומעלה בליבם של רבים וטובים את הרעיון לוותר הפעם כלל על זכות ההצבעה לכנסת. זהו רעיון אסוני. מי שגורל ארץ ישראל וההתיישבות קרוב לליבו מנוע מלהיכנע לייאוש או לאדישות, ודאי במצב הפוליטי הקריטי שאנו מצויים בו.