"ביתי בית תפילה יקרא לכול העמים" ( ישעיהו נו,ז)
לפני הרבה שנים, בליל טו באב, נסעתי לכותל מרמת-גן בה גרתי לתקופה קצרה לפני שחזרתי לגור בירושלים. בהחלטה ספונטנית, באוויר הלילה של חודש אב, ניסיתי למלא את החלל של הלילה הזה. הרעב משך אותי להיכנס לרכב ולעלות להתפלל בכותל, דבר שאינני עושה עכשיו שאני גרה כאן, כנראה שאין לי צורך בקיר של אבנים לדבר אליו את מה שיש לי לומר.
אחרי חיפושי חנייה בקרבת העיר העתיקה, החניתי את הרכב שלי בלילה ירושלמי שהיה הומה כמו צהריי יום. הגעתי לרחבת הכותל, בחרתי כיסא פלסטיק כחול של כתר והתיישבתי במרחב הפתוח, רחוק מהצפיפות שהייתה ליד הקיר, רציתי להתפלל מהלב בנחת ובשקט.
פתחתי תהילים אך לא היה לי חשק לקרוא אלא להתבודד עם מילים אותנטיות שלי. בכיתי המון. יכולת בכי כזו כמו שהייתה לי אז כבר אין לי. בכיתי ככה שמרוב בכי נזלת ניגרה על פני והיו לי רק את שרוולי החולצה לנקות אותה. עשיתי כאילו שאני קוראת מתהילים אך דיברתי במילים שלי.
בשלב מסוים, אמא בלבוש חרדי לא רחוק ממני, רצתה לצלם את הבת שלה מחזיקה סידור על רקע האבנים. היא צילמה אותה כמו צלם שמסתובב סביב מושא הצילום או הדוגמנית שלו בניסיון למצוא את הזווית המדויקת לפריים התמונה שלה. למרות שהיה סביבי הרבה מאוד מרחב, משום מה הגב שלה התקרב עוד ועוד אל הכיסא בו ישבתי, בזמן שפניה פונות עם המצלמה לכיוון ביתה שמחזיקה את הסידור. עד שבשלב מסוים האחוריים שלה נצמדו אליי לפרצוף בזמן שהיא צועקת הוראות בימוי די מגוחכות לבת שלה. כול זה בזמן שאני ממררת בבכי על גורלות וחיים ובקשות ותפילות לאהבה. הייתי אמורה להתעצבן עליה אבל הייתי במצב רוח של שיפלות והסיטואציה גם הייתה כול-כך מגוחכת. הרי היה לה לאמא מלא מקום כדי לא להדבק אליי מבלי לשים לב בכלל שאני שם. אך מרוב שהייתה שקועה בצילום שלה היא לא ראתה ממטר וזה גרם לי לצאת מהתפילה שלי ולצחוק. זה היה מצחיק לצופה מהצד לראות בחורה בוכה לתוך ספר שלתוך פרצופה נדבקים אחוריים של של אמא בפוזת צילום. ובגלל שאני אדם ששם לב לדברים שקורים לו וסביבו הרגשתי שיש כאן עניין.
כשאני נוסעת ברכב באמצע הלילה לכותל כמו "אחרונת הצדיקות" ובוכה בזמן שאלוהים חושב שאני מעט מגוחכת. או מצחיקה. והוא מנסה להצחיק אותי בתוך כול המיני דרמה הזו שנכנסתי אליה. ככה הרגשתי ממנו בכול אופן. הגיחוך היה עבורי. לפעמים את כל-כך מכוונת מטרה שאת כבר לא רואה. את צעירה וטובה ויפה וכול החיים לפניך ובמקום למרוח נזלת על השרוולים שלך ומרוב דמעות המילים של דוד המלך נמרחות ומתעוותות, ונסעת עד לכותל כי אולי זה יעזור. אבל השם רוצה ממך משהו אחר, הוא רוצה אותך, אותנטית. ואלוהים יגיע בקול דממה דקה. בקבלה של המציאות, באהבה שלה.
הרבה שנים אחרי כך, אני כאן, בירושלים. אבל אני רואה דברים אחרת, זווית הראיה שלי השתנתה. אני חיה עכשיו ברגע הזה ואני רוצה להיות שמחה ואהובה כיום. החיים כול-כך גדולים ורחבים וצבעוניים ואנחנו לא יודעים שום דבר חוץ מהמעשים, הדיבורים והמחשבות שלנו, רק עליהם יש לנו שליטה.
"יש דבר אחד שכבר ידוע לי על פה מה, שלא נולד בדמע לא שווה הרבה, מה שלא נולד בדמע, הוא לא יקצר בזמר ולא יביא מרפא. מאדם אני לקחתי ואליו אשוב וסביבי המיית הבית ולבבי קשוב וסביבי המיית הבית מרגיעה אותי בינתיים זה מה שחשוב" ( נעמי שמר )
הרבה שנים ייחלתי לבית, אני עדיין מייחלת לו ותמיד אייחל, אך כיום יש לי בית והוא אני.
