במבצע צבאי ללא הכנסת כוחות אל קרקע האויב הצליח צה"ל להנחית מכה קשה לכוח הצבאי – "סראיא אלקודס" ("פלוגות ירושלים") – של הג'יהאד האסלאמי. זאת, אחרי שעצר בג'נין את בסאם אלסעדי, ראש הארגון בשומרון ועוד עשרות מפעילי הארגון באזור זה. בפעולה בעזה חוסלו מפקד החטיבה הצפונית, תיסיר אלג'עברי, ומפקד החטיבה הדרומית, ח'אלד מנצור, ועוד עשרות מחבלים כולל כיתות נ"ט שהתכוונו לירות טילים אל עבר אוטובוס, מכונית או רכבת ישראלית.
מבצע זה איחד שלושה מרכיבים חיוניים: מודיעין מדויק ועדכני; אמצעי לחימה מדויקים וקטלנים; נחישות של מקבלי החלטות עד לדרג ראש הממשלה. בנוסף, עבד גם מערך ההסברה באופן רצוף וסיפק לתקשורת המקומית והעולמית חומרים משכנעים מיד עם היווצרותם.
אצלנו מתבסמים מההצלחה האמיתית לחלוטין, ובעיקר מהעובדה שהכוח הגדול, המשמעותי והחזק ביותר הקיים ברצועת עזה – גדודי עז א-דין אלקסאם השייכים לחמאס – נשארו מחוץ למעגל הלחימה. למרות שבעזה קיים גוף תיאום בין כל הארגונים שאמור היה לגייס סיוע לג'יהאד האסלאמי במלחמתו בישראל, אף ארגון, ובוודאי לא חמאס, לא נע ולא זע כדי לסייע לג'יהאד. מכאן עולה השאלה: מדוע לא סייעה תנועת החמאס לג'יהאד האסלאמי הפועל מתוך השטח הנתון לשלטון חמאס? שאלה זו מעלה תהייה קשה לאור המתקפות הצה"ליות על מטרות ברצועה שהשאירו אחריהן הרוגים מבין האזרחים הלא מעורבים בלחימה (וזאת למרות הרצון והאמצעים שנועדו למנוע או לצמצם למינימום את הפגיעה בלא מעורבים).
לשאלה זו יש תשובה כואבת מאוד מבחינת ארגון הג'יהאד האסלאמי, והיא האופן השלילי שבו חמאס רואה כיום את ארגון הג'יהאד, המסכן בפעילותו את המפעל הענק שהקימה תנועת החמאס ברצועה והוא: מדינה.
במדינת עזה קיימים כל המרכיבים של מדינה: גוף מחוקק, מערכת משפט, ממשלה ומשרדי ממשלה, רשות תקשורת (עדיף: תעמולה), משטרה, צבא, תעשיה צבאית (יודעים לייצר טילים) ואפילו יחידת האזנה לתקשורת של צה"ל ויחידת לוחמת סייבר. חמאס הקימו – כנגד כל הסיכויים – את כל מה שמדינה צריכה כדי לתפקד, והמדינה שלהם חגגה באמצע חודש יוני השנה 15 שנים להווסדה.
מדינת חמאס בעזה עושה מאמצים – הגם שאינם מושלמים – לאפשר לאזרחים לחיות באופן הסביר ביותר האפשרי, ועושה מאמצים גדולים כדי לספק להם עבודה, בריאות, אספקת מזון, מי שתיה (משימה לא פשוטה בתנאי זיהום הקרקע ברצועה), חשמל, תקשורת, חינוך ועוד. תנועת חמאס מספקת את מרכיבי החיים הללו לנתיניה מתוך תחושת אחריות לחייהם, לבריאותם ולרווחתם, ולשם כך היא מוכנה אפילו להגיע להסכמים הנוגעים לניהול חיי יומיום עם "הישות הציונית" שמבחינה עקרונית אין לה – על פי האידאולוגיה של חמאס – זכות קיום כמדינת העם היהודי. ניתן בהחלט לומר שתנועת חמאס קשובה לרחשי לבו של הציבור בעזה.
בנוסף לשלטון מקומי מתפקד יצרה תנועת חמאס קשרים מדיניים ענפים עם מדינות זרות, ובכך היא הפכה לשחקן לגיטימי – על חשבון הרש"פ – בזירה הבין ערבית, וגם בזירה הבינלאומית יש לה מספיק חברים. המדינה החשובה ביותר שעמה קשרה תנועת חמאס קשרים היא מצרים, וזאת בשל כמה סיבות: הראשונה, מצרים היא המוצא היחיד לחו"ל ומחו"ל שיש לאנשי עזה וחברי חמאס. השנייה, מבקרים מהעולם הערבי והאסלאמי יכולים להיכנס למדינת עזה רק דרך מצרים. עניין זה חשוב מאוד לחמאס כדי ליצור מערכות יחסים עם מדינות זרות ומדינאים זרים כדי להוכיח לעצמם ולרמאללה שהתנועה מקובלת בעולם ולא כל העולם מגדיר אותה כארגון טרור.
מנגד, פועל ברצועה ארגון הג'יהאד האסלאמי, ארגון מחתרתי שפעילי השטח שלו רעולי פנים ובשגרה הם בעלי עיסוק רגיל. הם אינם מתעסקים בהבלי החיים הרגילים ואין להם שום תחושת אחריות לקיומה ולתפקודה של מדינת חמאס, אלא מקדישים את חייהם לג'יהאד נגד ישראל גם אם הוא יביא נזקים גדולים למדינת עזה ולתושביה. התפקוד חסר האחריות של הג'יהאד האסלאמי שם את הארגון בעמדה עוינת וביקורתית כלפי מדינת חמאס, וככל שהמדינה הולכת ומתמסדת כך היא סובלנית פחות כלפי ארגונים והתארגנויות המערערים בהתנהגותם על ההגמוניה של חמאס.
הג'יהאד האסלאמי עושה לחמאס את מה שהוא עשה לאש"ף
המאבק על ההגמוניה מוכר מאוד לחמאס, כי מאז שקמה התנועה בשלהי 1988 היא נאבקת באש"ף כדי להציב לעצמה מעמד מקובל בקרב הערבים תושבי יהודה, שומרון ורצועת עזה. חמאס אתגרה את אש"ף במשך שנים, ובשנת 2007, עשרים שנה אחרי הווסדה, היא השתלטה בדם ואש על הרצועה, סילקה ממנה את כוחות הרש"פ והקימה את מדינת עזה. מאז שהוקמה תנועת הג'יהאד האסלאמי, עושה תנועה זו לחמאס בדיוק את מה שחמאס עשתה לאש"ף: ערעור על השליטה והצבת אלטרנטיבה, אידאולוגית, ארגונית ומנהיגותית. אתגר זה אינו מותיר לחמאס ברירה אלא לעשות הכול כדי להיפטר מהצרה הנקראת הג'יהאד האסלאמי לפני שהיא גדלה ומהווה בעיה שקשה יהיה לחמאס להתמודד איתה.
אלא שלחסל פיזית את אנשי הג'יהאד קשה, מכיוון ששופרות התעמולה של הג'יהאדיסטים יוקיעו את חמאס כבוגדים באסלאם כפי שהוקיעו את התנועה כשזו חיסלה באש מקלעיה קבוצה רדיקלית מוסלמית ברפיח שכינתה את עצמה "ג'ונד אנצאר אללה" ("צבא תומכי אללה") ושהקימה באוגוסט 2009 את "אמירות ירושלים" ("אימארת בית אלמקדס") תוך שהיא מערערת על שליטת חמאס על רפיח. חמאס לא היססו לרגע: הם התנפלו על המסגד, הוציאו עשרים מחברי הקבוצה לרחוב וקצרו אותם באש מקלעים, כולל את מנהיגם, שיח' עבד אללטיף מוסא.
בעיקרון, לוחמי חמאס יכולים לעשות דבר זהה לפעילי הג'יהאד האסלאמי אבל הם לא רוצים לשפוך דם ללא סיבה נראית לעין; הם לא רוצים לשלם את מחיר הדה-לגיטימציה שיעשו להם כתוצאה מכך; הם רואים באנשי הג'יהאד האסלאמי את האנשים שהאידאל הדתי הלהיב אותם, ותדמית חיובית זו שיצרה התקשורת ללוחמי הג'יהאד מונעת כיום משלטונות מדינת עזה מלפתוח במלחמה ישירה נגד הג'יהאד האסלאמי ולכן חמאס משאירה לישראל לעשות את המלאכה הבזויה הזו ולשלם מחיר בינלאומי על הרג אזרחים שנפגעו.
מבצע עלות השחר וההתקפה של ישראל על מנהיגי הכוח הצבאי של הג'יהאד הכניסה את חמאס למצב של פיצול אישיות אידאולוגי. מצד אחד הם היו שמחים אילו ישראל פטרה אותם לתמיד מהבעיות שאנשי הארגון הזה הציבו בפני חמאס, אבל מצד שני הם אינם רוצים לוותר על לוחמים מוסלמים, חדורי תודעת שליחות להשליט את האסלאם על כל באי עולם. הנאמנות הערבית אסלאמית מחייבת.
וכאן נכנס גם העניין האיראני. כל מי שיש לו טיפת ידע יודע מה מקור הכוח, הכסף, הנשק והתחמושת של ארגון הג'יהאד האסלאמי, ובכך מייצג הארגון את איראן בעזה. די בעובדה זו כדי להרגיז מאוד את המצרים, שכן הם חוליה חזקה בשרשרת המדינות המתנגדות להגמוניה של איראן על עיראק, סוריה, לבנון, תימן ועזה. תנועת חמאס איננה רוצה להרגיז את המצרים בשל הסיבות שמנינו לעיל, ולכן מוטל עליה לרסן את הג'יהאד האסלאמי במידת האפשר.
בשל כל הסיבות לעיל מסתובבת שמועה ברשתות החברתיות בעזה הטוענת שמי שסיפק למודיעין הישראלי את המיקום המדויק של תיסיר אלג'עברי וח'אלד מנצור היו אנשי חמאס.
כך או אחרת, האכזבה הגדולה של אנשי הג'יהאד האסלאמי איננה מישראל אלא מחמאס, וייתכן שבתקופה הקרובה נראה מאבק בין שתי התנועות. נאחל הצלחה לשתיהן.
