בסוף החתונה שלנו, הגיסים הטריים שלי הקפיצו אותנו הביתה. אנחנו גרים מול ישיבה תיכונית, והשכן החדש שלנו שימש אז כמדריך בישיבה. ברגע שיצאנו מהרכב – אזור 12:00 בלילה, אולי קצת יותר מאוחר – גיטרה וחלילית התחילו לנגן, וכמה נערים שהשכן ארגן מראש התחילו לשיר לנו מהמרפסת: "עוד יישמע בערי יהודה". זה לא היה הרגע הכי מרגש באותו ערב, אבל רגע שאני בהחלט נוצר בליבי.
קצת יותר משש שנים וחצי חלפו, וביום חמישי בע"ה נצא מהבית הזה בפעם האחרונה. לחתן והכלה החמודים-להפליא שהיינו נוספו שלושה ילדים, שבזמן שאני כותב את השורות האלה סיימו לקשקש על הקירות בפעם האחרונה ועברו לקשקש לעצמם על הפרצוף, לא מעט פריטי ריהוט ובעיקר המון ספרים. מצאנו דירה, מצאנו מובילים, מצאנו ארגזים, מצאנו עשרות פעמים את הקצה של המסקינטייפ, רק דבר אחד אני לא יודע איפה מוצאים: מקום להניח בו את כל הידע האדיר שצברתי וכבר לא אצטרך להשתמש בו.
מפירות קיץ ועד גמרות נחבאות
אני יודע, למשל, איפה אפשר למצוא עצי תאנה שלא שייכים לאף אחד. אילו עצים מבשילים מוקדם יותר, איפה יש תאנים בצבעים ובגדלים שונים, איפה סמוך לעצי התאנה צומחת גפן עם ענבים מתוקים-מתוקים. חלק מהעצים מוכרים לעוד אנשים, אבל אני בטוח שהמון פירות ירקיבו על הענפים בשנים הבאות, עכשיו כשאני הולך.
אני יודע איפה כל דבר נמצא במכולת ומהן שעות הפתיחה. יותר מזה: יש לי מסלול קבוע ברמי לוי בשער בנימין, שהקנייה החודשית שערכתי בו לפני שבועיים הייתה כנראה האחרונה. אני יודע באילו שעות כדאי לבוא, איזה קופאי יעיל-להדהים ואפילו מה צריך להשלים בחנויות הסמוכות (חמאת בוטנים, למשל). אני יודע גם מתי כדאי להגיע לדואר ובאילו ימים הספרייה פתוחה.
בבית הכנסת הגדול של היישוב יש מניין לתפילת שחרית כל עשרים דקות – באולם המרכזי, בספרייה ובאולם הקטן. אני יודע מתי מתחיל כל מניין ואיפה. בחצי השנה האחרונה אפילו הצלחתי להבין את ההיגיון שבג'ונגל הפרוע שנקרא מנחה של שבת. כמה חבל שלא אזכה עוד ליישם את המידע הזה. למניין הערבית שברחוב שלנו אני יודע בכמה דקות איחור להגיע כדי לא לחכות סתם.
שלא לדבר על הישיבה – אומנם יש רק מניין אחד לכל תפילה, אבל אני יודע למשל איזה חזן הוא מהיר ואיזה איטי, מי יבחר במנגינות בנאליות וממי לצפות לבלתי צפוי. אני יודע מי החזנים בחגים, אילו שירים שרים באיזו הקפה בשמחת תורה ומאילו מניינים עדיף להימנע (המנחה המרכזית בפורים, למשל, בהנחה שיש לכם לו"ז ליום הזה). אני יכול גם לספר לכם על אילו מדפים ברחבי בית המדרש מונח ש"ס, כך שאם יותר מדי אנשים לא החזירו למקום את הכרך של הדף היומי, והוא חסר גם בשני הסטים שמאחור וגם באלה שמימין, עוד יש איפה למצוא אותו. כמויות של מידע שלקח לי שנים לאגור, והוא עכשיו חסר ערך כמו פוסטרים של ראש הממשלה נפתלי בנט.
יותר טוב לשכוח
כל הדברים האלה יועמסו על הזיכרון שלי, שכבר מלא בכל מיני תוצאות של טורנירים בית-ספריים, מספרי קווים שכבר לא קיימים, שמות של מורים ושל חברי כיתה שלא אצליח לזהות לעולם ושאר ירקות.
שתי נחמות אני בכל זאת מוצא: קודם כול, מסתבר שדווקא אפשר לשכוח דברים. כמה שבועות אחרי שהשתחררתי מהצבא גיליתי שאני לא מצליח לשחזר את כל שמות הקוד לצירים, שבזמן השירות ידעתי לומר מתוך שינה (יכולת שהוכחתי לפעמים כשעשיתי משמרות לילה), ולאט-לאט הם הלכו והיטשטשו. רעיון טוב, אגב, כי אחרי זמן קצר הצבא החליף את כל השמות בשמות חדשים. זה אולי חסר תקדים: הצלחתי לשכוח מידע שהפך למיותר. מי היה מאמין.
הדבר השני הוא שיש דברים גרועים יותר לזכור. למד איתי בישיבה חבר שידע בעל פה את כל המקומות ביישוב שאפשר למצוא בהם WIFI פתוח: על הספסל מאחורי הבית של משפחה פלונית, בדשא שליד בית כנסת אלמוני, ובשעות הערב גם בתחנת האוטובוס ברחוב שליד המכולת. קצת אחרי שהוא למד את המידע המהותי הזה הוא קנה מכשיר נייד שיכול לפתוח נקודה חמה בעצמו. קצת אחר כך (וכנראה בלי קשר) הוא עבר לישיבה אחרת.
