מי שהסתובב בערי הדרום בימים שלפני צום תשעה באב, יכול היה לראות שלטי פרסומת שעליהם כתובת גדולה: "יש מה לאכול בתשעה באב", ולצד כתובת זו באה תמונה של מאכל כלשהו שאינו בשרי, כמו חומוס או פול. חשבתי שמדובר אולי בגימיק פרסומי – אך נראה שלא כך הוא. מתברר שהשם "תשעה באב" משמש לא רק כשם הצום אלא גם כשם ל"תשעת הימים" – הימים שמראש חודש אב ועד ט' באב.
לכל המדורים של "מילה וגלגולה" מאת יעקב עציון
בדומה לזה, במוסף מוצש ב"מקור ראשון" הובאו בשבוע שעבר השאלות הנפוצות שנשאלו במנוע החיפוש גוגל בשבוע האחרון. אחת השאלות שם הייתה "מה אפשר לאכול בתשעה באב?", וכותב המדור העיר: "לא הבנתם את הקונספט". אך מתברר שאין כאן אי הבנה, אלא הרחבה של הצירוף "תשעה באב" מיום הצום אל הימים שלפניו.
מי שלא משתכנע, מוזמן לחפש ברשת משפט כמו "מתכונים לתשעה באב", ולמצוא אתרים המציעים מתכונים למאכלים ללא בשר לתשעה באב, כלומר לתשעת הימים.
מן המקורות
בתולדות הלשון אנו מכירים תופעות דומות – התרחבות של שם יום מסוים לתקופה שסביבו. כך למשל המילה "שבת" במקורה היא כמובן היום השביעי, שבו שובתים ממלאכה – אך ב"שיר של יום" למשל הנוסח המקובל הוא "היום יום ראשון בשבת", "היום יום שני בשבת" וכו', כך שהמילה "שבת" משמשת במשמע 'השבוע השלם שבין שבת ושבת'. ומקור משמע זה כבר במקרא: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה". השבת הראשונה בפסוק מכוונת ליום שבו שובתים ממלאכה, ואילו המילים "שבע שבתות" מכוונות לשבעה שבועות.
אף המילה חודש עברה התרחבות דומה – מהיום שבו נראה הירח החדש (כמו בפסוק בספר שמואל: "וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ, וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ") ועד כל התקופה שבין ירח חדש לחברו.
התרחבות משמע כזו היא טבעית בלשון. אם אדם בתקופה קדומה אמר לחברו "ניפגש בעוד ארבע שבתות", או "בעוד ארבעה חודשים" – הוא התכוון בתחילה ליום השבת או ליום החודש, אך אפשר להבין כיצד התרחבה ההבנה לכל התקופה שבין שבת לשבת ובין חודש לחודש.
לשון קצרה
אך בצירוף תשעה באב איני חושב שמדובר באותו תהליך. באופן פשוט, המילים "תשעה באב" הובנו כמכוונות לתשעת הימים הראשונים של חודש אב, ולא רק כיום התשיעי בחודש (נראה שהמונח "תשעת הימים" – ביידיש: ניין טעג – היה מקובל יותר בעדות אשכנז, ופחות הוכר בקרב יוצאי ארצות האסלאם, והדבר קשור גם להבדלים ההלכתיים במנהגי העדות השונות בימים אלו).
דרך הלשון להתבטא בלשון קצרה באה לביטוי גם בשם השבת הקרובה – "שבת נחמו", על שם פתיחת ההפטרה מספר ישעיהו: "נחמו נחמו עמי". הפייטנים בתקופות קדומות נהגו לכתוב פיוטים מיוחדים לכבוד שבע שבתות הנחמה הבאות עלינו לטובה, ונביא כאן קטע מתוך ה"סילוק" – פיוט שנאמר לפני הקדושה בתפילת מוסף – שכתב ר' אלעזר הקליר ל"שבת נחמו" לפני שנים הרבה, ונצטרף לתפילתו:
"ובכן, לך תעלה קדושה –
וּתְנַחֵם אֹם מִכֹּל אַנְחוֹתֶיהָ
וְתַחְבֹּשׁ לִבָּהּ מֵרֹב תּוֹכְחוֹתֶיהָ
וְתַעֲרֹב עַל מִזְבַּחֲךָ מִנְחוֹתֶיהָ
וְתִשְׁעֶה כְּנִיחוֹחַ פִּלּוּל שִׂיחוֹתֶיהָ [=תפילותיה],
וּתְקָרֵב מְהֵרָה טוֹבוֹתֶיהָ וְנֶחָמוֹתֶיהָ
וְיָשִׁישׁ לִבָּהּ בְּרֹב רַוְחוֹתֶיהָ
בְּאַהַב הוֹדָיָה לְךָ לְהַאֲחוֹתֶיהָ [לשון איחוי וחיבור]
וּתְקַבֵּץ לָהּ אֲלָפֶיהָ וְרִבְבוֹתֶיהָ
וּזְקֵנִים וּזְקֵנוֹת יִמָּלְאוּ רְחוֹבוֹתֶיהָ…
כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ". אמן אמן.
