הציונות הדתית – הרבה יותר משם של מפלגה

המונח 'ציונות דתית' מסמן בחברה הישראלית, מזה שנים רבות, קבוצה מסוימת מאוד, שכולם יודעים להצביע עליה ולזהות אותה באופן אינטואיטיבי. מערכת הערכים 'הדתית' של הציונות-הדתית מבדילה אותם מזו הציונית-חילונית, מערכת הערכים 'הציונית' של הציונות-הדתית מבדילה אותם מזו החרדית. לא די בסממנים מבחינים כדי להיחשב קבוצה מובחנת. האם לקבוצה המסומנת בתור 'ציונות דתית' יש זהות משותפת מהותית כשלעצמה? האם המונח 'ציונות דתית' מסמן, כיום כקבוצה מובחנת?

במבחן המציאות, בשדה של הפוליטיקה הניכרת לעין – הפוליטיקה המפלגתית, נראה כי לקבוצה המסומנת היום באופן אינטואיטיבי כ'ציונות דתית' אין עוד זהות חד-ערכית משותפת. קשה, עד לא ניתן, למצוא שאלה ערכית או נורמטיבית שתוכרע באופן אחיד ומקובל על ידי מי שמסומן או מזוהה כציוני דתי. נראה, שכיום אין עוד קבוצה פוליטית אחת ברורה ואחידה שזהותה הקיבוצית, במובן הפוליטי, היא 'ציונית דתית' – היא ולא אחרת. האם זה אומר שהקבוצה שעד עתה זוהתה וסומנה כ-'ציונות דתית' הפכה בעצם ל'ציונים ודתיים', עד שדבר לא נותר עוד מהמיזוג המהותי, המובחן, של 'ציונות-דתית'? 

אני סבור שלא כך. ועל אף האמור לעיל הציונות הדתית – ובוודאי אותם שמזוהים באופן אינטואטיבי כבניה של הציונות הדתית – עדיין הינה קבוצה ייחודית כשלעצמה, שחולקת מערך ערכים מהותי, ערכי ונורמטיבי המייחד אותה וצובע אותה בצבע ייחודי מסוים ונבדל. 

אז מי היא הציונות הדתית הלא מפלגתית?

תשובה: הציונות הדתית מסומנת כחבורת אנשים האוהבים להתווכח ביניהם כמעט על כל דבר ומקפידים שלא להגיע להסכמה משותפת כמעט בשום דבר. הם דעתנים, אכפתיים ואידיאליסטים, ואינם מוכנים לוותר על דבר מעמדתם. ומכל מקום הם שותפים לארבעה מכנים משותפים, עקרוניים ומובחנים – וזהו הסיפור הגדול שלהם – סיפורה של הציונות הדתית:

1. הציונות של הציונות הדתית לא מתחילה מהרצל ומדינת היהודים אלא מאברהם אבינו והבטחת ה': התנועה הציונית לא מתחילה מהרצל ומהדרישה למקלט בטוח ולא מהשאיפה להיות עם חופשי בארצנו, אף על פי שאלו בהחלט מטרות חשובות. הציונות מתחילה מאברהם אבינו, אבי האומה הישראלית". הציונות, לדידה של הציונות הדתית, עוברת כחוט השני לאורך כל תולדות עמנו.
2. הדתיות של ה'ציונות הדתית' אינה דתיות 'פרטית', דתיות של איסור והיתר, דתיות של בין אדם למקום אלא דתיות של 'תורת חיים' – הדתיות של הציונות הדתית אינה מצטמצמת לד' אמות של הלכה בלבד, אלא היא רחבה ביותר. זוהי דתיות של 'תורה ועבודה', 'תורה עם דרך ארץ', 'תורה ומדע', 'תורה ומדינה' ועוד. זו אינה דתיות שאכפת לה אך ורק מה-ד' אמות פרטיות, משפחתיות וקהילתיות של עצמה, אלא דתיות רחבה שמבקשת להנכיח את מורשת ישראל וערכי אמונת ישראל במרחב הציבורי כמסד לצביונה היהודי של המדינה תוך מתן בחירה חופשית לכל פרט לכונן את מרחב הדתיות האישית-פרטית שלו כראות עיניו. 
3. מדינת ישראל, כמות שהיא, היא ראשית צמיחת גאולתנו: הציונות הדתית מאמינה כי בה' באייר תש"ח נולדנו מחדש כאומה. אחרי שאלפיים שנה לא הייתה לנו שום ממשות ארצית כאומה, נולדנו מחדש בה' באייר תש"ח וחזרנו להיות אומה החיה בארצה ומקבלת אחריות לחייה ולחיי בניה. רק כך אפשר להבין את הפלא הזה, הנקרא מדינת ישראל, ואת ההצלחות המסחררות שיש לפלא זה. מדינת ישראל, כמות שהיא, על הטוב והמוטב שבה, היא ראשית הצמיחה של 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש' שלמענה נוצרנו ונהיינו לעם. ייעודה של מדינת ישראל הוא לקרוא בשם ה' – בשם הצדק והמוסר של נביאי ישראל ולהיות אור לגויים. 
4. אחדות האומה – 'כלל ישראל' – אין בלקסיקון של הציונות הדתית 'הם ואנחנו': למרות אופייה החילוני-מסורתי של מדינת ישראל, אין לנו עם אחר – זהו עם ישראל שלנו, כמות שהוא בדיוק. כל אחד ואחד מישראל הוא איבר שלם מאיברי האומה כולה. לעולם לא תסכים הציונות הדתית להיות קאסטה נפרדת ונבדלת מכלל ישראל. שלמות העם ואחדות העם הם המצפן הנצחי שלה, תמיד היא תפעל 'בשם כל ישראל'. החילונים וגם החרדים פועלים לפי תפיסת עולמם. אף הציונות הדתית פועלת לפי תפיסת עולמה – להנכיח את השקפת עולמה הייחודי, הציוני דתי, במרחב הציבורי של מדינת ישראל. אבל, לעולם תשאף הציונות הדתית להשפיע על המרחב הישראלי מתוך שותפות מלאה – הערכה ונשיאה משותפת בנטל. 

הציונות הדתית – הסיפור עצמו גדול יותר מפרטי העלילה

אחר כל זאת, ומכוח האמור, סבורני כי דווקא היום, לנוכח המציאות הישראלית המקוטבת ומשוסעת, ישראליות שמחפשת 'זהות' ומשמעות, שרובה היהודי הוא חילוני, חילוני-מסורתי או חרדי. מוכרחים כל בני ובנות הציונות הדתית, לקבל על עצמם אחריות מלאה להמשיך לספר את סיפור זהותה הייחודי של הציונות הדתית על ארבעת מרכיביו הגדולים. לא החילונים ולא החרדים מביאים למרחב הישראלי את ההשקפה האמורה של הציונות הדתית – את הסיפור הזהותי על ארבעת נדבכיו. יש לכל אחד מבני הציונות הדתית אחריות ציבורית להאיר, להסביר ולפעול לאור ערכי הזהות הייחודיים להם כציונים דתיים.

מוכרחים להפנים – המרחב הפוליטי השתנה

מוכרחים להסתכל למציאות בעיניים. הציונות הדתית אינה יכולה עוד להיות שם של מפלגה אלא היא נמצאת בכל המפלגות הציוניות. יולי אדלשטיין, קינלי טור פז, חילי טרופר, זאב אלקין, יאיא פינק ויועז הנדל אינם פחות ציונות דתית מבצלאל סמוטריץ, אורית סטרוק או חגית משה. כאמור, מבט מפוכח על המציאות המתהווה בעשור האחרון לא יכול עוד להמשיך ולהתעלם מכך שאין עוד כיום מפלגה אחת גדולה המכנסת לתוכה את בני ובנות הציונות הדתית. בני ובנות הציונות הדתית ממשיכים ברובם לשאת בגאון את ערכי הציונות הדתית שעליהם גדלו ושאותם ינקו מבית, אין הם מסוגלים עוד לצמצמם את עצמם לבית פוליטי אחד – בעל סממן זהותי מובהק אחד. זהותם הציונית דתית – מרובת זהויות וגוונים היא, וכך בהתאמה גם מרחב שייכותם למפלגות הציוניות מרובה גוונים פוליטיים. 

אין זה אומר שהציונות הדתית כקבוצה מובחנת ומסוימת סיימה את דרכה. סבורני כי ההפך הוא הנכון. דווקא ההתפרקות מהלכידות הפוליטית, מתחושת הבית הפוליטי הציוני דתי לטובת תהליכי חברות עמוקים של הציונות הדתית בחברה הישראלית הכללית, היא הביטוי העמוק והמשמעותי ביותר להצלחת הפרויקט הציוני דתי. אלא שטענתי היא שהפרויקט – הבשורה והסיפור עצמו של הציונות הדתית – טרם נגמר אלא רק מרחב הביטוי ודרכי הפעולה משתנים עתה מול עינינו. אולי נכון לומר 'עולים שלב'?! הגיע הזמן להשתחרר משיח המפלגות וחיפוש הבתים הפוליטיים ולאחד כוחות להקים יחד את 'השדולה הציונית דתית' – פורום רחב של נציגי הרוח הציונית-דתית בכנסת. שיהיה מורכב מציונים דתיים מכלל מפלגות הכנסת, שעיקרו יהיה לעסוק, במרחב הפוליטי הכללי, במה שמייחד אותנו בנרטיב הציוני דתי שלאורו חונכנו – לספר כלפי חוץ, כל אחד בדרכו ובסגנונו, את סיפור הזהות הגדול שמכונן אותנו – את האני מאמין של הציונות הדתית. ויפה שעה אחת קודם.