בואו נודה, כיסחו אותנו השבוע. לא הכריעו, לא ניצחו, אבל הנחיתו מכה והשיגו הרתעה. הילד הכי חלש בכיתה הצליח להחטיף לנו ואנחנו הרתענו בעיקר את עצמנו תוך מלמול הסיסמה השחוקה והכמעט מתחננת "שקט ייענה בשקט". 180 רקטות ופצצות ירה האויב לעבר יישובים בעוטף עזה ואנחנו שלחנו את מיטב מטוסינו וטייסינו להפיץ במיליוני שקלים מוצבים נטושים של חמאס. יצרנו נזק לתשתיות בלי הרוג אחד של האויב. הם ירו פצצות לעבר גן ילדים, מגרש קט־רגל ובתי תושבים. בנס, בזהירות ובאחריות רבה של התושבים, לא היו נפגעים בנפש.
הסבב הזה לא מגיע על ריק. כבר שבועות שולח חמאס את אנשיו לעבר הגדר כדי לנסות לחדור לתוככי ישראל. חיילי צה"ל מתבצרים בעמדות ומנסים, בעדינות של רופא מנתח, למנוע מהרוצחים הפוטנציאלים האלה להגיע ליישובים ולקיבוצים ששוכנים כמה מאות מטרים מהגדר ומההפגנות. במקביל הם שורפים לנו את הארץ. אלפי דונמים של שדות חיטה, של שמורות טבע, ושל יערות – נשרפו בעפיפוני תבערה עטורי צלב קרס ששוגרו מהרצועה. מה עושים מול אחד מכלי המלחמה הפרימיטיביים ביותר?
ישראל מתמגנת. היא בנתה גדר ועמדות ופילבוקסים, היא משקיעה בכיפת ברזל חכמה ויקרה להחריד, היא ממגנת גני ילדים (וטוב שכך) ומעמידה מיגוניות בכל פינת רחוב. ישראל בונה במיליארדים מכשול תת־קרקעי כדי להתמגן מפני מנהרות טרור, ובעת האחרונה התחילה בבניית מכשול ימי בגבול עם עזה – "יחיד מסוגו בעולם". אפשר בגאווה (בלי ציניות) להסתכל על אומת הסטארט־אפ שממציאה ומחדשת.
אחרי כל אלה מגיע הילד הכי חלש בכיתה ושולח עשרות אלפים שיעוטו על הגדר, משגר עפיפונים של טרור ומנהל מערכה תודעתית עולמית מרשימה כשגברים צעירים פגועי גפיים מככבים על שערי העיתונים במערב כקורבן של ישראל. במקום למצוא פתרון פרימיטיבי וזול לטרור העפיפונים הפרימיטיבי, הולך הילד הכי חכם בכיתה ומפתח בכסף רב פטנט חדש נגד עפיפוני הטרור. היה מי שהזכיר לאחרונה שמפתחים טכנולוגיית רחפנים שיאתרו ושיפילו עפיפונים. אין לזה סוף. עוד לא נמצא הפטנט שינסר את עזה וישלח אותה לים, כמשאלתו של יצחק רבין ז"ל. מה לעשות, אלה החיים וזו השכונה שלנו.
אגב, אני לא נגד מיגון, חיי אדם הם דבר חשוב ששווים מיליוני שקלים ופיתוחים טכנולוגיים ככל שיידרשו. עמידת העורף בימים של טילים, בין היתר בזכות המיגון וכיפת ברזל, היא זו שתאפשר לממשלה ולצבא לנהל מערכה חכמה בלי לחץ של עשרות אזרחים הרוגים. אבל הטרפת וסגידה לאלוהי המיגון היא דבר קטלני, כי מיגון לא פותר שום דבר, רק מאפשר לנשום לרגע. תליית התקוות בעוד פיתוח טכנולוגי מול פיסת ניילון מחובר לחוט ועוד גדר אימתנית מול אופנועי ים היא אשליה. ישראל משחקת בונקר, ובונקר הוא צורת משחק שברירית מאוד. כאן, לצערנו, לא קיימת מגבלת 90 הדקות של הכדורגל, שעשויה לאפשר לצאת בניצחון של 1:0 קטן.
אבל הבטחתם
ארבעים שנים של שקט הבטיח לנו אריאל שרון ז"ל כשהחליט לצאת לתוכנית ההתנתקות. "אני מבין בביטחון, ואני מבטיח לעם ישראל". הוא גם רצה שנדע, כך אמר בשנת 2003 כשהכריז על התוכנית, שאשקלון לא תהפוך לקו החזית, לא אשקלון ולא מקומות אחרים. מה אריק היה מייעץ לשרון לעשות היום?
אריק שרון, האיש שהבין בביטחון והבטיח אותו לעם ישראל, הגה תוכנית מופרכת וחסרת אחריות. לצורך הספורט חזרתי השבוע לתוכנית שאושרה בכנסת ב־2004 כדי להיווכח עד כמה רעועים היו היסודות שלה, וכמה תקוות שם נכתבו על הקרח.
המציאות הביטחונית שצפו ליום שאחרי הפינוי הייתה ש"רצועת עזה תהיה מפורזת מנשק שהימצאותו אינה תואמת את ההסכמים הקיימים בין הצדדים". כן, אה. עזה היום לא רק שאיננה מפורזת, היא רק הולכת ומגבירה את מאמצי ההתחמשות שלה על חשבון החיים והרווחה של התושבים ולמרות הבדיקות והמאמצים אין־קץ של ישראל למנוע זאת. הרצון של המנהיגים שם להשמיד את ישראל לא נעצר כשנסוגונו, הוא רק התעצם. נכתב שם גם המובן מאליו, שישראל שומרת את הזכות הבסיסית להגנה עצמית. זה נכון, אבל עובדה שמול 180 רקטות ופצצות השבוע עמדנו כמעט חסרי אונים, כשמכל צד יש לנו מה להפסיד. עובדה שכשאנחנו מנסים להגן על עצמנו אנחנו חוטפים ביקורות, גינויים וועדות חקירה של האו"ם.
"מהלך ההתנתקות ישלול את תוקפן של הטענות כנגד ישראל בדבר אחריותה לפלסטינים ברצועת עזה". היה מי שחשב, בשנת 2004, שאם נברח וננעל את השער נפסיק להיות אחראים. בפועל, זה לא קורה. כולם רואים בישראל (ולא במצרים כפי שקיוו) אחראית לעזה – החל מהפלסטיני הקטן שם וכלה באירופי הגדול מעבר לים. האסון ההומניטרי בעזה מוטל על ישראל, ישראל נתפסת כזו שיושבת על השאלטר, שמטילה מצור ושמונעת תעסוקה וטיפולים רפואיים. אנשי שמאל מקומיים המפצירים בישראל השכם והערב להסיר את המצור, בגלל מצוקת האזרחים, מתעלמים לחלוטין מהעובדה שכל גרם של מלט שמגיע לרצועה מנותב ישירות לבניית מנהרות טרור ולא לבניית בתי ספר. אנחנו בעיניהם הגוליית השכונתי, אין סיבה ותוצאה, אין אחריות, רק אצבע מאשימה לכיוונה של ישראל, שבסך הכול ביקשה להסיר אחריות וקיבלה אחריות בריבוע.
גם התמיכה הבינלאומית שישראל מקבלת בצורה חלקית היא שברירית מאוד ונמצאת בשחיקה מתמדת, ומי שעוקב יודע. העיתונות הזרה לא בעדנו (ואני עדינה), הממשלות האירופיות לפעמים בעדנו, ארה"ב עכשיו בעדנו אבל לא כדאי לבנות רק על זה את עתידה של הלגיטימציה הבינלאומית. מי שמחפש חיוכים וליטוף בינלאומי בזכות זה שישראל נסוגה עד לסנטימטר האחרון של קווי 67' בדרום, שלא יחפש יותר מדי.
את בועות אוסלו וההתנתקות צריך לנפץ פעם אחר פעם, בעיקר כדי לא לחזור על האיוולת, למרות הנוסחה השיווקית המוצלחת "אנחנו כאן הם שם". על הכף מונחים גם יהודה ושומרון ולא כדאי להירדם לרגע בשמירה עליהם. אורך הגדר בין רצועת עזה לישראל הוא 59 ק"מ, אורך הגבול הדמיוני והדמוני בין יהודה ושומרון לישראל הקטנה הוא 330 ק"מ. ובטוויסט רעיוני קטן על ג'ון לנון, הרשו להגיד לכם: דמיינו. דמיינו והישמרו לנפשותיכם.
