אני לא אוהב את העצה הפסיבית והמתפנקת "תזרום". נדמה לי שגם נעמי שמר לא הייתה אוהבת אותה. את זה אני לומד משירהּ הנפלא "לו יהי", שלא מזמן שרו יובל דיין ורן דנקר יחד עם Let It Be בפני נשיא ארצות הברית. ברוח הטמטום הגובר של השיח הציבורי, הארץ געשה לאחר מכן סביב הרגלי תקיעת הכף של יובל דיין. אני שמתי לב דווקא למשהו אחר באירוע הזה: להבדל הגדול שבין שני השירים הללו.
נעמי שמר תרגמה לעברית את Let It Be היפה של הביטלס בזמן מלחמת יום הכיפורים. בעלה, מרדכי הורוביץ, חזר מן הצבא, קרא את המילים "לו יהי", ואמר למשוררת: זהו שיר יהודי למלחמה יהודית, הוא צריך גם מנגינה יהודית. שמר חזרה בה מהכוונה להשתמש במנגינה המקורית של מקרטני, וכתבה מנגינה חדשה ויפהפייה. השיר הפך להמנון המלחמה וההתאוששות ממנה. ברוב הביצועים של השיר מהימים ההם הושמט הבית השני: "אם המבשר עומד בדלת, תן מילה טובה בפיו", כי קצינים הנושאים בשורות איוב התדפקו אז על הרבה דלתות בישראל. ובכל זאת, "לו יהי" הוא בבירור שיר של אמונה ותקווה.
הביטלס היו גאונים, אבל מילותיה של נעמי שמר עולות בהרבה על מילותיהם. היא מלמדת אותנו שיש בעולם טוב ורע, שאנחנו יכולים להבדיל ביניהם, שצריך לקוות לטוב, לייחל לו, לפעול למענו ולהתפלל עליו
ומה לגבי Let It Be? אני זוכר את דני רובס שר בתוכנית הרדיו המיתולוגית "מה יש" גרסה עברית ייחודית למילים "לט איט בי": "בוא נאכל דבורה". תרגום מקובל יותר הוא "שיהיה". זו העצה שמקבל בשיר פול מקרטני מאמו המנוחה, עצה שמבטאת פטליזם, השלמה עם הגורל; מה שיהיה יהיה, הנח לזה. השיר יפה ומרגש, אך העצה פסיבית: זרום עם המציאות, ובסוף יהיה בסדר. לו יהי, לעומתו, אינו מבטא השלמה, אלא תפילה לטוב, גם לנוכח ענן שחור כבד המתרגש ובא. העולם אינו מופקר, ולא לנצח ישלטו עננים שחורים בעולמנו. לשם כך צריך לזהות את הטוב, להצביע עליו, להתפלל שיגיע וגם לפעול למענו. לא לזרום.
העצה הרעה "תזרום" הרסה את חייהם של רבים. למה אני לא מאמין בזרימה? כי גם אם גרעין העומק של המציאות ושלנו הוא טוב, הכוחות השטחיים שפועלים בה ובנו אינם תמיד כאלו. כוח המשיכה גורר אותנו למטה, ולא למעלה. מי שזורם – בדרך כלל יישן עד הצהריים, יגיש את העבודה באוניברסיטה באיחור של חודש (ויצפה גם מהמרצה "לזרום"), יתנהג באנוכיות מתפנקת עם בת זוגו (ויתלונן שהיא "לא זורמת"). מה שזורם – בסוף נשפך, ולכן כדי לשפר את עצמנו ואת העולם צריך לשחות, ולא לזרום. אני מאמין שהעולם טוב, כי כך העיד עליו בוראו, אבל האמונה הזו אינה מכחישה את כוח המשיכה הברור של העצלות והחולשה. אמונתי אומרת שיש כוחות שיכולים להיות חזקים מכוח המשיכה הרע הזה: כוח הרצון, כוח האמונה, כוח התפילה וכוח התקווה. כדי שהם יפעלו, צריך להתעקש להפעיל אותם.
אדם צריך לזהות מה טוב, אבל גם לדעת שהעולם אינו טוב תמיד. אסור להתעלם מתחושת הצרימה הזו, ואסור להדחיק אותה. היא לא צריכה להוביל אותנו למהפכות הרסניות, למלחמה נגד העולם הזה, כי יש בו גם הרבה טוב. אך היא צריכה להוביל אותנו לתקווה עדינה שאכן נממש את הפוטנציאל הטוב שבו, ולפעולה עדינה למען הטוב הזה. לא סתם ההמנון שלנו הוא "התקווה" ולא "הזרימה".
הביטלס היו גאונים, אבל מילותיה של נעמי שמר עולות בהרבה על מילותיהם. היא מלמדת אותנו שיש בעולם טוב ורע, שאנחנו יכולים להבדיל ביניהם, שצריך לקוות לטוב, לייחל לו, לפעול למענו וגם להתפלל עליו לא־לוהינו. אכן, זהו שיר יהודי. הוא מסתיים בבקשת שלווה וכוח לכל אלו שנאהב, ומהדהד בזה את קביעתו של ספר דברים: "וזכרת את ה' א־לוהיך, כי הוא הנותן לך כוח". האדם אינו פסיבי, ולכן הוא צריך כוח לפעול; אך את הכוח הזה הוא מקווה לקבל מלמעלה.
אם ט' באב הוא יום החורבן, ט"ו באב הוא יום התקווה. אין מתאים ממנו לפתוח את שבתות הנחמה שאחרי בין המצרים. ביום הזה כלו מתי המדבר, וגם הותרו שבטי ישראל להינשא זה לזה. לא קרה בו שום אירוע חגיגי ממוקד ומיוחד, אך נקטע בו הצער והותרו האיסורים, וממילא יכולה לצמוח בו תקווה. זה אינו חג אהבה מוחצן ומיוח"צן, חיקוי יהודי ליומו של ולנטיין, אלא חג נישואין. ומה צריכים זוגות טריים יותר מאשר תקווה, שלווה וכוח – ואף פעם לא לזרום. לו יהי.
