תשמעו סיפור, לפני כמה ימים יצאנו לצילומים של הפקה חדשה של סרט דוקומנטרי, שיום אחד בעזרת השם יצא לעולם אמן אמן אמן. יום צילום זה דבר מאוד מלחיץ, ומאוד קשה, ומאוד מאתגר, כי מה שנצליח לצלם בימים האלה – זה בדיוק מה שיהיה לנו בחדר העריכה. אלה החומרים שהסרט מורכב מהם. ומה שלא נביא – לא יהיה לנו מן הסתם. ולכן חשוב מאוד להגיע לימי הצילום מוכנים וממוקדים ורגועים ככל האפשר. בכלל, גם בלי קשר לימי צילום, חשוב להיות רגועים.
ובאחד הימים של ההפקה, כשצילמנו באיזשהו חלל גדול, עשיתי טעות, ונגעתי באיזשהו ציוד שלא היה שייך לי. והבנאדם שהציוד היה שייך לו כל כך כעס עליי כשהוא שמע שנגעתי לו בציוד, הוא התחיל לצעוק עליי ולהסביר לי כמה נורא מה שעשיתי, ואני אמרתי לו שאני מצטער, ושאני מבקש סליחה, ושאני עשיתי טעות, ושהוא לגמרי צודק, ושאני אשמח לדעת איך אפשר לעזור, והוא אמר שאין מה לעשות, והמשיך לצעוק עליי, וברגע אחד, מתוך הזעם והצעקות, הבחור הזה, שדיבר איתי, בעט פתאום באיזה דלי גדול כזה, של צבע, שהיה שם, וכשהוא בעט בדלי, הדלי נשבר! והתגלגל על הרצפה, וכל מיני חתיכות של פלסטיק התפזרו כזה על הרצפה. ואני כל כך נבהלתי מהבעיטה הזאת שלו, ממש התכווצתי, כמו ילד קטן ומבוהל. והבנאדם שדיבר איתי פשוט הלך משם, והשאיר את הדלי המפורק על הרצפה, ואותי מוצף ומבוהל, על אותה רצפה ממש.
איי איי איייי, וכמה שעות אחר כך, בזמן שקיפלנו את הציוד ועברנו ללוקיישן הבא, משהו באווירה של ההפקה השתנה, קשה להסביר את זה, אבל פתאום נוצר מין מתח כזה, מוזר, בין החבר'ה, אני התבאסתי על השותף שלי על איזה שטות, והצלם התעצבן על המפיק שלנו, וכולם התמרמרו על כולם, וכולם הוציאו קיטור אחד על השני. זה היה כל כך מוזר, כי עד אז האווירה בסט הייתה נעימה ורגועה. ופתאום, ברגע אחד, הכול השתנה, פתאום הכול נהיה קפוץ ומתוח ועצבני וחסר סבלנות, ואני הרגשתי שזה בגללי, הרגשתי שאני זה שהביא את האנרגיה הרעה הזאת על כולם. בלי שניסיתי, בלי שהתכוונתי, הפכתי את כולם סביבי לעצבניים.
כעס לא נשאר במקום. זאת המסקנה שלי מהיום הרע ההוא, כעס לא נשאר במקום, הוא ממשיך הלאה, הוא לא נתקע, זה הקטע שלו, זה מה שכל כך נורא בכעס, הוא מתגלגל מאדם לאדם, ממקום למקום, מתודעה לתודעה. נהג אוטובוס אחד מקלל מישהי בכביש, והמישהי הזו חוזרת הביתה, וכועסת על בן הזוג שלה, ובן הזוג שלה, שנהיה עצבני, פורק קצת זעם על הילדים שלו, והילדים שלו קמים בבוקר והולכים לגן, ומרביצים ונושכים ילד אחר, ואז הגננת מתעצבנת, ומוציאה זעם על הסייעת שלה, שמתייחסת מגעיל לנהג האוטובוס שלוקח אותה הביתה, והוא, בלי לשים לב, מקלל מישהי בכביש. כעס לא נשאר במקום.
יש לי חבר חתיך ומתוסבך שקוראים לו יוחאי, והוא אמר לי פעם שמתחת לכל הכעס שיש בעולם מסתתר איזשהו עצב, ואין לי ספק שהוא צודק, אבל אין לי ספק גם שאת התנופה האיומה הזו, שהכעס והזעם מביאים איתם לעולם, הם קיבלו מכעס אחר, של מישהו אחר, על משהו אחר. לכל הכעסים יש הורים, יש להם אבא ואמא וסבא וסבתא וסבא רבא וסבתא רבתא, לכל הכעסים יש סיפור, לכל הכעסים יש הקשר. הצלם שלנו כעס על המפיק שלנו, בגלל שאני כעסתי על השותף שלי, בגלל שהאיש ההוא, שבעט בדלי, כעס עליי, דזבין אבא בתרי זוזי.
ובגלל שיש לי תחושה די מבוססת שהאיש ההוא, שבעט בדלי והפחיד אותי נורא, קורא את העיתון הזה, אני רוצה לכתוב לו כמה מילים פשוטות. אני רוצה שתדע, איש יקר, שאני ממש מצטער על מה שעשיתי. ביקשתי סליחה בלייב, ואני מבקש סליחה גם עכשיו. אני רוצה שתדע גם, שאני יודע שהכעס הזה, שיצא ממך, הוא לא הכעס שלך, כלומר, הוא שלך כמובן, אבל ברור לי שאתה לא המקור שלו, ברור לי שההתפרצות הזו שלך היא חלק משושלת אינסופית של זעם אינסופי, שכל בני האדם פורקים זה על זה כל הזמן ממש. אני יודע, בוודאות גמורה ומוחלטת, שגם עליך מישהו הטיח כעס ועצבים בשעות או בימים שקדמו למפגש בינינו. אני יודע שאתה לא גאה בכעס שיצא ממך, בדיוק כמו שאני מתבייש בכעס שיצא ממני בהמשך אותו היום. אפשר להסתכל על מעגל הזעם הזה בעין רעה וכואבת. אבל אפשר להסתכל עליו גם בעין טובה. הכעס שלנו, הוא לא רק שלנו. ואם נוכל לרכך אותו, או להאט אותו במעט, עשינו משהו גדול בעולם.
ועוד מילה אחת לסיום. שבת נחמו היא השבת האהובה עליי בכל השנה כולה. חודש אב אמור להיות חודש קשה ועצוב, והנה, בתוך תשעה ימים, כל האנרגיה שלו משתנה. הכעס הופך לרוך. העקוב הופך למישור. וקוי השם יחליפו כוח, יעלו אבר כנשרים, ירוצו ולא ייגעו, ילכו ולא ייעפו. נחמו, נחמו עמי, אייי אייי אייייי, נחמו! שכוייח איזה מרגש.
