החלטת היועצת המשפטית לממשלה למנוע מינוי מפקד קבוע לגלי צה"ל, אף שוועדת האיתור סיימה זה מכבר את עבודתה, לא הפתיעה איש בתקשורת, במערכת הביטחון ובמערכת הפוליטית. לכאורה זו קביעה מתבקשת, התואמת את הכלל שעם יציאת הכנסת לבחירות מנועה הממשלה מלקיים מהלכים מכריעים ומינויים של קבע אשר יכבלו את ידי הממשלה הבאה. אולם אם אכן מדובר בכלל ברזל, לא היה צורך בהחלטתה של גלי בהרב־מיארה. העובדה שהיועמ"שית נדרשה לנושא מלמדת שהכלל בנושא אינו חד־משמעי.
ואכן, שבועות ספורים קודם לכן החליטה היועמ"שית שדווקא אפשר למנות רמטכ"ל חדש ממש באותה תקופה. אכן, מפקד גל"צ והרמטכ"ל הם תפקידים שונים מאוד זה מזה, אך ניסיון העבר מלמד שגם לגבי אותו תפקיד ממש עמדת היועמ"שים עשויה להשתנות בצוק העיתים. לדוגמה, ראו את סוגיית מינויו של מפכ"ל חדש למשטרה באחד מסבבי הבחירות הקודמים. תחילה סבר היועמ"ש שממשלת מעבר מנועה מלמנות מפכ"ל, אך בהמשך החליט שבנסיבות שנוצרו ראוי להתיר לממשלה לבצע את המינוי. שינוי ההחלטה נומק אומנם, אך גם ההסברים לא שינו את התחושה שהכלל אינו נהיר, בלשון המעטה.
העמימות הזו אינה מקרית. היא נובעת מכך שמקורו של הכלל בעניין מינויים בתקופת בחירות אינו המחוקק אלא פסיקת בג"ץ. פסיקות רבות של בית המשפט העליון, בעיקר אלו המבוססות על מושגים דוגמת "סבירות" ו"מידתיות", יוצרות נורמות הנתונות לפרשנות גמישה ואינן חד־משמעיות. מי שאמונים על פירוש הנורמות ועל מתן מענה סופי במקרים עצמם הם היועצים המשפטיים: ברצותם יאשרו וברצותם ימנעו, בלי שאיש יוכל למתוח ביקורת על שיקול דעתם.
כיצד ייתכן שהסמכות להגביל את הממשלה בקבלת החלטות בנושאים קריטיים כמו מינוי רמטכ"ל או מפכ"ל נתונה בידי אדם יחיד, פקיד ממשלתי שאיש לא בחר בו? בית מדרשם של אהרן ברק, תלמידיו וממשיכי דרכו, עדיין מנהל פה משטר של עריצות משפטית.
לוין ניצח, גם נאמני יו"ש
הבחירות המקדימות בליכוד הזכירו לכולנו את עוצמתה של המפלגה הגדולה בישראל, גם אחרי כהונה קצרה אך לא פשוטה באופוזיציה. חיוניות המפלגה ועוצמת הקשר בין אנשי השטח, חברי הכנסת ושאר המתמודדים הורגשו היטב באזורי הקלפי. סוד קסמה של השיטה בליכוד נמצא בין השאר ברענון המתמיד שהיא כופה על הרשימה. בין חברי הכנסת שניפרד מהם הפעם לטובת מתמודדים טריים אפשר למצוא את צחי הנגבי, אורלי לוי־אבקסיס וקרן ברק. הדחת הנגבי משפיעה במיוחד: על אף הוותק הפרלמנטרי שלו (עוד מהמאה שעברה) והעובדה שהוא שר לשעבר, מתפקדי הליכוד לא היססו להיפרד ממנו ולהחליפו במועמד טרי.
המנצח הגדול הוא ללא ספק ח"כ יריב לוין. נאמנותו לנתניהו, שבלטה במיוחד על רקע פרישת שותפו לדרך וחברו השר זאב אלקין מהמפלגה, תוגמלה היטב בקרב המתפקדים. חלקם ודאי זקפו לזכותו את עמדותיו הימניות הנחרצות, את עשייתו הרבה למען ההתיישבות ואת דגל הרפורמה במערכת המשפט שהוא מניף בגאון. גם עשייתו הפרלמנטרית הרבה בקדנציה האחרונה, שסייעה רבות להפלת ממשלת בנט-לפיד, השתלמה לו בקלפי. כך מתייצב לוין במקום מעולה על קו הזינוק, בהתמודדות אפשרית על ירושת ההנהגה ביום שאחרי נתניהו, שאולי כבר אינו רחוק במיוחד.
מה שפחות ברור הוא על מה ולמה זכו להתברג בצמרת שני יוצאי סיעת כולנו, אלי כהן ויואב גלנט. איזו בשורה אידיאולוגית או פוליטית הם הביאו למפלגה? גם אם לא כל החלטותיהם של המתפקדים ברורות, מה שברור הוא שבליכוד אין שליט יחיד. לעומת יש עתיד, למשל, שבה עפר שלח ידע מראש שמחיר הניסיון לאתגר את מנהיגותו של היו"ר לפיד הוא הדחה מיידית מהרשימה, יולי אדלשטיין יישאר חבר מרכזי בסיעת הליכוד גם בכנסת הבאה. אדלשטיין הידרדר אומנם במורד הרשימה מהעשירייה הראשונה לשלישית, אך גם אם נתניהו ביקש "לחסל" אותו, הוא התקשה לעשות זאת.
מתפקדי הליכוד הבליטו את עמוד השדרה האידיאולוגי שלהם גם כשסירבו לשלב ברשימתם את גלעד שרון, שלא הסתיר את חלקו בהחלטת אביו לבצע את ההתנתקות. שרון הבן ניסה אומנם לטשטש את המשמעויות האידיאולוגיות של העניין, אך המתפקדים לא הלכו שולל. הם הפגינו את נאמנותם לארץ ישראל ולהתיישבות בכל חלקיה, ודחו את הניסיון של גורמים מסוימים לתקוע טריז מלאכותי בין אנשי ההתיישבות ובין המפלגה המרכזית המובילה את גוש הימין.
אבן נגף בשוק הדיור
אחד האתגרים הגדולים ביותר שיונחו לפתחה של הממשלה הבאה, יהיה אשר יהיה העומד בראשה, הוא הטיפול בבעיות שוק הדיור. עליות המחירים בשוק בתקופה האחרונה נובעות משלל גורמים שיוצרים יחד את המצוקה העכשווית – מהתייקרות חומרי הגלם, דרך העלייה בביקוש לדירות לאחר קיפאון הקורונה, ועד הבעיה המלווה את מדינת ישראל כבר שנים רבות: הקצב האיטי של בניית דירות חדשות. הרשויות הנוגעות בדבר כושלות בתפקידן לדאוג להיצע מספיק של דירות, והתוצאה העגומה היא עליית מחירים מתמדת כמעט.
אחד החסמים העיקריים בשוק הנדל"ן הוא הרשויות המקומיות, באמצעות הזרוע התכנונית שלהן: הוועדות המקומיות לתכנון ולבנייה. כל מי שהתנסה אי פעם בהוצאת היתר להקמת מבנה יודע עד כמה ההליך מורכב, סבוך וממושך. הרושם המתקבל לא אחת אצל העוסקים בנושא הוא שהרשויות פשוט לא מעוניינות בבנייה בשטחן, ודאי לא בנייה למגורים. הן נאלצות לאשר מיזמים ולאפשר מידה מסוימת של בנייה, אך מאיטות את התהליכים ככל יכולתן. לו היו יכולות לעצור באחת את הבנייה למגורים בשטחן, היו עושות זאת בלב חפץ.
הבירוקרטיה הבלתי נסבלת הזאת לא צמחה בחלל ריק. לרשויות המקומיות אין עניין בהגדלת מספר תושביהן, משום שכל תושב נוסף עולה לרשות הרבה יותר מההכנסות החדשות שהוא תורם לה. מודל ההכנסות העצמיות של הרשויות המקומיות בנוי כך שההכנסות הגבוהות הן מארנונה לעסקים, מסחר ותעשייה, אף שהשירותים העירוניים שהם צורכים זולים יחסית. מנגד, הארנונה למגורים נמוכה יחסית, אף שהשירותים שצורכים תושבים בשר ודם יקרים מאוד. בשביל עסקים אין צורך להקים בתי ספר, והם לא זקוקים גם לשירותי רווחה או למופעי תרבות. התשתיות לתעשייה אולי יקרות מעט יותר, אך בכל היבט אחר עסקים חדשים משתלמים לרשות המקומית לאין ערוך יותר מתושבים. ממילא, כאשר רשות מקומית מערימה קשיים על בנייה למגורים היא עושה את הדבר ההגיוני מבחינתה.
בממשלה מודעים היטב לבעיה, אך הטיפול בה נעשה בשיטת הפלסטרים – למשל, הבטחת צ'ופרים (באמצעות מה שמכונה "הסכמי גג") לעיריות שיאפשרו בנייה נרחבת למגורים בשטחן. אך הניסיון מלמד שאין בכך די. כדי להקל על החסם הזה יש לערוך שינוי עומק במודל ההכנסות המוניציפליות. חובה לוודא שתושב חדש יהיה כדאי לרשות המקומית לא רק בטווח הקצר אלא גם לאורך שנים. לשם כך יש לשנות הן את מודל המיסוי והן את מודל התקצוב הממשלתי. עד אז, השלטון המקומי ימשיך להיות אבן נגף מרכזית בדרך לפתרון מצוקת הנדל"ן בישראל.
