יום אחד, אחרי שהפוסט-מודרניזם המוקדם ייצא סוף סוף מאופנה, וסוציולוגים וחוקרי תרבות בכל העולם יפסיקו להישבע בשמם של הוגים כדוגמת פוקו, דרידה ולקאן, תשאיר אחריה האופנה הפילוסופית הזו מורשת אחת חשובה: הרגישות לשפה. השימוש שאנחנו עושים במילים איננו סתמי, וחשוב לחשוף את שכבות המשמעות המסתתרות מתחת למילים, על מנת להבין כיצד הן פועלות עלינו.
המילה הבולטת ביותר בכותרות בבוקר הקיצי הזה היא כמובן "ממלכתי", על שלל הטיותיה. המילה הזו, שעברה תהפוכות וגלגולים רבים גויסה במהלך סוף השבוע על מנת לעטר את שם רשימתם החדשה והמאוחדת מאוד של בני גנץ, גדעון סער והרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט. "המחנה הממלכתי". בהודעה החגיגית שפורסמה הבוקר (א') אף נאמר כי "האיחוד יהווה בסיס להקמת ממשלה ממלכתית, רחבה ויציבה שתביא לסיום המשבר הפוליטי המתמשך, לאיחוי הקרע בין חלקי החברה הישראלית ולקידום האינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל בביטחון, בכלכלה, בביטחון הפנים ובחינוך". ממלכתיות לתפארת. מה יפה מזה. אך מה זו בעצם ממלכתיות בעיצומה של שנת 2022, מישהו יודע להסביר?
בראשית היה לנו דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל ומי שאחראי במידה לא מבוטלת על האתוס המכונן של מדינת ישראל. בן גוריון חיבב מאוד את הממלכתיות, ועשה אותה אבן ראשה לתפיסת עולמו. בשם הממלכתיות הוא שלח את הפלמ"ח לירות באלטלנה באמצעות התותח הקדוש, ובשם אותה ממלכתיות עצמה הוא פירק חודשים ספורים אחר כך גם את הפלמ"ח. ממלכתיות בגרסת בן גוריון הייתה בעיקרו של דבר הניסיון להתיך לגוש אחד את כל חלקי החברה הישראלית, ולייצר דה לגיטימציה ליצירה של כל מוקד כוח פוליטי מחוץ לכנפיה הרחבות של מפא"י. הכל נעטף אמנם במלל נאה אודות עליונות הממלכה על מגזרים וזרמים, ועל הצורך בשוויון בפני החוק ובכלל, אך כשיורדים לפרטים מתחוור שהעיקר הוא בביצור ההגמוניה.
למען האמת, לא בטוח שהיה אפשר אחרת. ייתכן בהחלט כי בראשית ימי המדינה לא היה מנוס מביצור ההגמוניה של מפלגת השלטון, על מנת לאפשר עמידה באתגרים הקשים של מדינה צעירה בראשית דרכה. אך המחיר של אותה "ממלכתיות" היה כבד מאוד, אולי כבד מנשוא. הדיכוי של כל מי שלא היה חלק מההגמוניה, בשם אותם ערכים של עליונות הממלכה כביכול, נדרסו חלקים גדולים בחברה הישראלית המתהווה. זרעי השסעים החברתיים והעדתיים, שקורעים את מדינת ישראל החל משנות ה-70 ועד ימינו אנו, נזרעו ממש באותם ימים.
מדינת ישראל הצעירה התבגרה, ומי שנדרסו תחת מלל הממלכתיות בראשית ימי המדינה כבר לא היו מוכנים להישאר במקום שייעדו להם בן גוריון וחבריו. תהליך של חילופי אליטות החל, אך כמו בכל תהליך כזה היו גם מי שמאוד לא אהבו אותו. כאשר פורשי רפ"י בראשות בן גוריון הקימו את "הרשימה הממלכתית" כבר היה ברור שהממלכתיות הפכה מאידיאולוגיה של ממש, לעוד ניסיון להיאחז בשאריות של תפיסה הגמונית מתפוררת. אף אחד לא שמח לוותר על הגמוניה, בטח לא אליטה שלמדה להאמין שהמדינה והיא חד הם. וממילא, גם התפוררותה הסופית של "הרשימה הממלכתית" בשנות ה-70 לא סימנה את קץ השאיפה של יורשיו הרוחניים של בן גוריון לשוב לעמדת הבכורה בחברה הישראלית. הבחירה של גנץ, סער ואייזנקוט לעשות שימוש דווקא במושג הזה בשמה של הרשימה שמנסה לכבוש את השלטון במדינת ישראל איננה מקרית. מטרתה היא לגייס את אותו מחנה שחש שאיבד את ההגמוניה בחברה הישראלית תחת הדגל הזה ממש. לאחד אותו תחת השאיפה לרכז בידיו מחדש את הכוח הפוליטי, קרוב ליובל שנים לאחר שזה נשמט מידיו לראשונה. לייצר לנו מחדש מפא"י שכזו, על כל מאפייניה המפא"יניקיים (כולל פערי העמדות המובנים כמעט בכל סוגיה שעל הפרק בין החברים), ולדחוק בחזרה את כל קבוצות המיעוט שזכו לנתח של ממש בהון הפוליטי במדינה אל מקומן "הטבעי". זה פשר הערגה אל הממלכתיות החדשה. אל תטעו בה.
