אבא של הגרוש שלי נפטר לפני חודש בדיוק. בחצי השנה החולפת, לאחר שהמשפחה התבשרה שהסרטן התפשט לאיברים רבים, שמדובר בשלב ארבע ושאין הרבה מה לעשות, מצאתי את עצמי נוסעת לשם, מתקשרת, מנסה לעזור, להקשיב, לתמוך, להקל ובעיקר, מצאתי את עצמי מחפשת את הגבול. איפה הוא עובר?
אני בת 41 והם היו המשפחה שלי למשך חמש עשרה שנים. אלה אפילו לא חצי חיים, אבל אלה היו החיים היחידים שלי למשך תקופה ארוכה.
אלה היו האנשים שאליהם נסענו לשבת, הילדים שלי עשו שם את צעדיהם הראשונים, אלה הם הסבא והסבתא של ילדיי. כיניתי אותם ועדיין אני מכנה אותם "אבא" ו"אמא", כנהוג אצל חרדים אשכנזים, למרות שהם יוצאי עדות המזרח ואינם דתיים בכלל. תמיד כיבדתי אותם והם תמיד כיבדו אותי. אהבתי אותם ועודני. והם אהבו אותי.
כשהחלטנו להתגרש, ישבתי עם כל אחד מהם בנפרד וניסיתי להסביר. לכל אחד מהם בנפרד היו דמעות בעיניים. שניהם אמרו בנפרד, שמבחינתם, אני יכולה להתגרש מהבן שלהם, אבל לא מהם. "את תמיד תהיי הבת שלנו" הם אמרו. גם אני בכיתי אל מול צערם. אלה היו דברים יפים להגיד לי, והם לא היו חייבים להגיד אותם. ידעתי שיש במילים אמת גדולה, אבל החיים עצמם היו חזקים בהרבה מהמילים.
אני התרחקתי. כבר לא נסעתי לשם לשבתות. שמרתי על קשר מועט. בירכתי בימי ההולדת. אם עברתי בסביבה לעיתים נדירות מאד, קפצתי להגיד שלום. התחתנתי ואני מאושרת. והם היו שמחים עבורי. שמחים באמת ובתמים.
ואז אבא של הגרוש שלי חלה. הגרוש שלי התקשר יום אחד וביקש לספר לי. הוא ידע כמה יקרה הייתי לאבא שלו. מעבר לעובדה שכמובן לקחתי על עצמי יותר ויותר את הילדים כדי שהגרוש שלי יוכל להיות שם, גיליתי שהגבולות שהיו לי ברורים מאד, מיטשטשים.
הגענו לבקר אותם בביתם, האיש שלי ואני. הם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובשמחת אמת. ראיתי את האיש שלי משוחח שיחה ארוכה עם אבא של הגרוש שלי. זה הרגיש כל כך נכון, טבעי ומתאים.
אבל איפה הגבול המוכר שלנו? איפה החיים שלי מתחילים ואיפה מסתיימים החיים שלהם?
מה הם עבורי היום? מה התפקיד שלי בסיפור העצוב המתהווה הזה? איזו דוגמא אני רוצה להראות לילדים שלי?
בלוויה שלו, הילדים שלי מצאו נחמה אצל האיש שלי. אני חיבקתי את האשה שהייתה חמותי במשך שנים רבות כשבכתה ואמרה לי דברים שידעה שרק אני אוכל להבין.
האיש שלי נסע אתנו ללוויה והיה אתנו כשחזרנו לביתם. הסתכלתי עליו ולא יכולתי שלא להעריץ אותו על הרגישות, על האכפתיות ועל כך שבחר להיות חלק ממה שכלל לא נוגע אליו. הוא בחר לקחת חלק בצערם של ילדיי ואין יום שאני לא מודה על הזכות להינשא לאדם אצילי כל כך.
אתם תסלחו לי הפעם. זה לא טור עם תשובות ברורות. אין לי תשובות. זה טור עם יותר שאלות פתוחות מאשר תשובות.
מחר תתקיים סעודה לציון ה"שלושים". שוב אני אסע דרומה, אנהג ואשאל את עצמי שוב איפה הגבול. ואדע, הוא עובר בקו של אהבה, כבוד ואצילות.
