קריקטורה אחת שווה יותר מאלף מילים. עמוס בידרמן צייר בשבוע שעבר בעיתון הארץ שלושה קבלני קולות המחזיקים בחבל שלוש קבוצות של מתפקדים, תוך שהם מקבלים חבילה יפה של שטרות. הקבלן הממוקם במרכז הציור אומר בפאתוס לאיש המעניק לו את השטרות: זהו יום חג לדמוקרטיה!
כן, זה עצוב בדיוק כמו שזה נשמע. שיטת הבחירות המקדימות היא אכן השיטה הדמוקרטית ביותר לבחירת רשימת המועמדים, והמפלגות הנוקטות אותה מתגאות בצדק שהן הרבה יותר דמוקרטיות משאר המפלגות, הבוחרות את מועמדיהן בדיקטטורה של יחידים (יו"רי המפלגות) או של אוליגרכיה (מועצות הרבנים). אבל הקריקטורה הבהירה היטב גם את הצד הבעייתי בשיטה. היא התייחסה לתחקיר חדשות 12 ששודר יומיים קודם לכן והציג את השיטה הזו במבט מקרוב.
אחד מקבלני הקולות שתועדו בתחקיר הבטיח לתחקירן שהתחזה למועמד 2,000 קולות, כחלק מחבילת "ייעוץ אסטרטגי" שעלותה 40 אלף שקל. כלומר, לא ברור אם זה אכן יום חג לדמוקרטיה, או יום הזיכרון שלה. אגב, הייתי בטוח שלמחרת שידור התחקיר הוא יצוטט בכל כלי התקשורת. מובן שהתבדיתי. בשביל רוב כלי התקשורת אין מדובר בסקופ, אלא בידיעה ישנה וממוחזרת.
השחיתות היא לא בעייתן היחידה של הבחירות המקדימות. במפלגת העבודה הייתה כנראה פחות שחיתות, אבל הבחירות הפנימיות הניבו רשימה בלתי מאוזנת: היא מלאה בצעירים מוכשרים ומבטיחים, אבל ללא שום מבוגר אחראי בעל ניסיון. שר כמו עמר בר־לב, שלמרות פליטות הפה הבעייתיות שלו אחראי לשיפור דרמטי ברמת הטיפול באלימות בחברה הערבית, נפלט החוצה. כמוהו גם נחמן שי, איש ציבור שאת מה שהוא כבר שכח המועמדים החדשים עוד לא הספיקו ללמוד.
זאת ועוד: הבחירות המקדימות נותנות עדיפות מובנית ל"חיות שטח", אבל פוגעות באנשים ראויים שהעדיפו עשייה על פני מפגשי מתפקדים. לא במקרה, גם במפלגות הליכוד והעבודה ניתנת ליו"רים האפשרות לשריונים אישיים, ובליכוד גם שריונים במקומות ריאליים למחוזות ולמגזרים. גם שם מבינים שחוכמת ההמון אינה חזות הכול.
בכלל, הגיע הזמן לפוצץ את השקר המכונה "חוכמת ההמון". אפשר לטעון לזכותו הדמוקרטית של ההמון לקבל את מה שהוא רוצה, אבל אין הצדקה לבלבל זאת עם המושג "חוכמה". תרבות הרייטינג בערוצים המסחריים לא מניבה תוכניות חכמות יותר מאלה המשודרות בערוצים הציבוריים. כאשר תרבות הרייטינג משפיעה גם על זהות חברי הכנסת זו כבר לא רק בעיה של בזבוז זמן, אלא כזו שעלולה להשפיע על הנושאים החשובים ביותר לחיי כולנו.
מומחים בתחום מדע המדינה הציעו במשך השנים להחליף את הבחירות המקדימות בשיטה של בחירת מועמדי המפלגה בצידו האחורי של פתק ההצבעה ביום הבחירות עצמו. השיטה הזו יכולה למנוע את התופעה הבעייתית של התפקדות למפלגה שאינך מעוניין בהצלחתה, רק כדי להשפיע על רשימתה – במעין השתלטות עוינת. העברת הכוח לכלל מצביעי המפלגה, ולא רק למתפקדים, גם יכולה לצמצם את נזקי תופעת קניית הקולות והדילים, אף שלא בהכרח תמנע אותה לחלוטין.
חיסרון נוסף שלה הוא יצירת מצב שבו אדם אמור להצביע למפלגה כשהוא כלל לא יודע מה יהיה הרכב הרשימה. אבל אפשר לראות בכך גם יתרון: השיטה מחייבת הצבעה למפלגה בגלל תפיסת העולם שלה, ולא בגלל הרכבה. מה גם שבכל הנוגע לצד הפרסונלי, הבוחרים של ימינו ממילא מתעניינים בעיקר בזהותו של העומד בראש.
ואולי ההצעה הטובה ביותר היא דווקא חזרה לשיטה האנכרוניסטית של הוועדה המסדרת – קבוצת אנשי ציבור ותיקים שמזדהים עם עמדות המפלגה ורוצים בהצלחתה, אבל אין להם אינטרס אישי ישיר בזהות מועמדיה. חזקה על קבוצה כזו שתרכיב רשימות טובות יותר מאלה המורכבות בבחירות המקדימות או בידי שליט יחיד. השיטה הזו הביאה לכנסות הראשונות פרלמנטרים מצטיינים בהרבה מרוב המכהנים שם כיום. גם המפלגות החרדיות, הממשיכות לנקוט את השיטה הזו, מביאות בדרך כלל לכנסת פרלמנטרים באיכות גבוהה וגם מאפשרות ייצוג מגוון של קהלי היעד של המפלגה.
