רוברט קנדי היה סנאטור אמריקני, אחיו של הנשיא ג'ון קנדי, ובעצמו מועמד בולט לתפקיד. הוא נרצח השבוע לפני חמישים שנה, בעיצומו של הקמפיין שלו לנשיאות ארצות־הברית. הרוצח היה פלסטיני בשם סירחאן סירחאן, שרצה להתנקם בקנדי על תמיכתו בישראל. כשעיינתי בפרשנויות הרבות שנכתבו על הרצח ועל דמותו של קנדי, צד את עיניי פרט טריוויה אחד: לרוברט קנדי היו 11 ילדים. אי אפשר לדמיין זאת בימינו. איש שמאל, אייקון ליברלי, נסיך המפלגה הדמוקרטית, עם משפחה גדולה כמו של אדמו"ר ממאה־שערים.
לקנדי לבדו היו הרבה יותר ילדים מאשר לכל מנהיגי העולם החופשי בימינו גם יחד. לקנצלרית גרמניה, לראש ממשלת אנגליה, לנשיא צרפת, לראש ממשלת יפן, ל"שרה הראשונה" בסקוטלנד, לראש ממשלת הולנד, לראש ממשלת שוודיה, לנשיא הנציבות האירופית – לכל אלו אין ילדים. גם לראש ממשלת איטליה היוצא אין ילדים. למחליפו המיועד קונטה יש משפחה ברוכת ילדים במושגים אירופיים, כלומר: ילד אחד. החריג היחיד, כרגיל, הוא נשיא ארצות־הברית טראמפ, שלו יש חמישה ילדים (אכן, הוא ודאי אינו מופת לחיי משפחה בריאים).
כמובן, אי אפשר להוכיח מגמות חברתיות כלליות מתוך חייהם הפרטיים של כמה מנהיגים. מצד אחד, אמנם לעוד מנהיגי עבר היו ילדים רבים – לקנצלר גרמניה המיתולוגי קונראד אדנאואר היו שמונה – אך גם אז מספר ילדיו של בובי קנדי היה חריג. מצד שני, למנהיגי זמננו חשוכי הילדים יש מן הסתם סיבות משלהם. חלקם ודאי רצו ילדים ולא זכו. אני מביא את ההשוואה הזו רק כסמל של תקופה. במדינות המערב, ילדים הולכים והופכים בתקופתנו לזן נכחד.
רשת הצעצועים המיתולוגית "טויז אר אס" הודיעה על פשיטת רגל. הסיבה העיקרית היא כנראה הירידה בילודה: אין מספיק ילדים באמריקה שיקנו צעצועים. מספר התינוקות שנולדו בארצות־הברית בשנת 2017 הוא הנמוך ביותר בשלושים השנים האחרונות. ובאיחוד האירופי, שיעור הילודה הממוצע הוא 1.58 ילדים לאישה – הרבה פחות מהנחוץ לשמירה על גודל האוכלוסייה.
יש הטוענים: מצוין; כך האוכלוסייה תקטן ויהיו פחות פקקים. אך הם מתעלמים מההשלכות על הרכב האוכלוסייה. כשאין ילדים, פירמידת הגילים מתהפכת. בכל תולדות האנושות, החברה הייתה מורכבת לרוב מהמון ילדים, הרבה מבוגרים ומעט זקנים. באירופה עומדים להיות המון זקנים ומעט ילדים. מי יממן את הטיפול בכל הזקנים הללו, כאשר כוח העבודה ילך ויצטמצם? פרופ' ג'ארד דיימונד כתב שאסור לבוז לאסקימואים ששלחו את זקניהם למות; הוא צופה שאירופה המזדקנת תעמוד בפני ברירה דומה, ותעודד קשישים ליזום מה שמכונה "המתת חסד".
ההחלטה כמה ילדים ללדת היא הכרעה פרטית, הקשורה באופי ובנסיבות החיים. אסור להתערב בהחלטתם הפרטית של איש ואישה בתחום הזה. אך כשמדובר בתהליכים כלל־לאומיים ועל־לאומיים, מתבקשים גם הסברים כלליים: מה קרה לחברה שהילדים נעלמו מרחובותיה. הבחירה בילדים היא הצבעת אמון בתקווה ובעתיד, והכרעה לאומית לא להוליד ילדים היא בחירה הפוכה. יש הטוענים שהסיבה למשבר הילודה היא כלכלית: יקר היום לגדל ילדים. אך אבותינו חיו בלחץ כלכלי גדול פי כמה, ובכל זאת בחרו בילדים. ההסבר הוא כנראה שונה לחלוטין, וקשור בנתונים אחרים על עלייה בגירושין וירידה תלולה בנישואין.
העולם המערבי התמסר בעשורים האחרונים לניסוי ענק בבני אדם: ניסוי בליברליות מוקצנת. כל זהות יציבה מתוארת כשורש כל רע. זהות לאומית, זהות משפחתית, אפילו זהות מגדרית – כולן מוצגות היום כמעין בגד, שאדם יכול להתעטף בו לכשירצה, ולהחליפו למחרת בבגד אחר.
כשאני מדבר על משבר המשפחתיות תמיד יימצא מי שיסביר לי שהורים היום דווקא אוהבים מאוד את ילדיהם; כאילו אי פעם טענתי אחרת. משבר המשפחה אינו מוחק את רגשות האהבה הפרטיים של בני המשפחה. הוא מתבטא בריסוק הממד המוסדי שלה. משפחה הולכת ונתפסת היום כאוסף של הסדרים רופפים, שנועדו להעצים את האינטרסים הרגשיים של כמה יחידים. הִשלו אותנו לחשוב שאפשר לבנות משפחה יציבה על התלכדות אינטרסים אקראית. הניסוי הזה נכשל. משפחה צריכה להיות יחידת זהות חזקה, שאינה רק שיתוף אינטרסים. כשמתפוגגת הגישה המסורתית למשפחה, אנשים מהססים להתקשר ביחסים קרובים ומחייבים עם אנשים אחרים. וכך בכל החברה המערבית הרבה פחות מתחתנים, הרבה יותר מתגרשים, והרבה פחות מוכנים לקחת על עצמם גם את הסיכון המתוק והנפלא מכולם: להביא לעולם ילדים.
בזמן שהיבטים אחרים של משבר המשפחה מורגשים מאוד בחברה הישראלית, משבר הילודה לא הגיע אלינו. כל מי שמבקר באירופה חווה את הפער הזה, ואולי גם מתרגש לנוכח רבבות הפרחחים החמודים הגועשים ברחובותינו. אני לפחות מתרגש. אין מקור מתוק מזה לאופטימיות בדבר עתידה של ישראל.
