אני מחזיק בידי את התכנית המרשימה של הקונגרס העולמי השמונה-עשר למדעי היהדות הנערך בימים האלה לאוגוסט בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים. כנס זה מאורגן על ידי האיגוד העולמי למדעי היהדות והוא מתקיים אחת לארבע שנים מקיץ 1947. הקונגרס הוא הכינוס הבינלאומי הגדול והחשוב בתחומו ומשתתפים בו כאלף (!) חוקרים מרחבי העולם והפער בין חשיבותו לבין המודעות הציבורית לגביו הוא בלתי נסבל בעיניי.
איני מצפה שהעיסוק בו יהיה אינטנסיבי וכי ישדרו בשידור חי אירועים נבחרים ומרתקים. איני מצפה שתכניות רדיו וטלוויזיה רבות תנסנה להביא לידי ביטוי את תכניו. אבל גם ההפך המוחלט אינו סביר. פה ושם נשמעים קולות אחדים. למשל רינו צרור ראיין בתוכניתו בגלי צה"ל את נגיד האוניברסיטה העברית פרופ' מנחם בן ששון והדגיש את חשיבות הקונגרס, אך מעבר לקולות בודדים ההד חלש עד בלתי קיים.
התחומים בהם עוסק הקונגרס במאות המושבים לא מחמיצים כמעט אף תחום חיוני: חקר המקרא וארכאולוגיה, משפט עברי, מחקרי גניזה, קבלה, ספרות עברית, אומנות יהודית ועוד ועוד. למען הגילוי הנאות אציין שבשני מושבים בנושאים שונים של הספרות העברית זכיתי לקחת חלק פעיל.
השתיקה הזאת מפחידה. היא ביטוי נוסף למעמד הנחלש של מדעי הרוח וגם מהווה הוכחה נוספת לסדר העדיפויות התרבותי שלנו. הנה, בימים אלה עסקו אמצעי התקשורת באינטנסיביות רבה במשא ומתן עם נועה קירל לגבי ייצוגה של ישראל בתחרות האירוויזיון הבאה. מובן שהתרבות אינה דורשת הכרעה דיכוטומית ויש את כל ההצדקה להתייחס ולדווח על הכנותיה של מדינת ישראל לקראת תחרות הזמר האירופאית, אבל עובדה היא שהדיווח המפורט בעניין זה זוכה לקדימות מלאה בהשוואה לאירוע התרבותי המשמעותי הנערך בהר הצופים.
קל להאשים את יוזמי הקונגרס בכך שאינם פועלים די הצורך להפצת פועלם, אך בעיניי זה יחשב לתירוץ סתמי. בטקס הפתיחה השתתף נשיא המדינה והוא כלל תוכנית אומנותית מגוונת. בקלות היה אפשר להיעזר בכל התכנים האלה כדי לקרב קהלים רחבים ביותר להתחבר למקורותיהם הלאומיים ואפילו למורשת המשפחתית שלהם. כמו כן, קונגרס זה הוא אפשרות להידברות יהודית ותרבותית החוצה את כל החלוקות הרגילות והמתישות של דתיים וחילוניים.
עד כמה שהדברים עלולים להישמע מוזרים, אני סובר שאירועי הקונגרס ותכניו משמעותיים הרבה יותר לעתידה של מדינת ישראל מאשר העיסוק האובססיבי בבחירות המוקדמות הנערכות בימים אלה במפלגת העבודה ובליכוד. עד כמה עוד אפשר להתלהב ולהתרגש מבחירות פנימיות החוזרות על עצמן פחות או יותר פעם אחר פעם. מובן שהעניין הציבורי והדמוקרטי דורש לדווח לציבור על פרטי ההתמודדות, אבל כתמיד השאלה היא מידתית. ובתחום המידות הזה פלפולי הפוליטיקה אשר אינם מניחים לנו לרגע, בולעים ומעלימים בקרבם את החגיגה התרבותית האמיתית הנערכת בירושלים.
