הגעתי לבית של חברה, לקפה של עצמאיות של עשר בבוקר. כשנכנסתי בקריאת: "בוקר טוב", היא רצה לכיווני וביקשה: ששש… הילדים ישנים. עכשיו. אני לא רוצה להעליב, אבל חברתי מבוגרת ממני בעשור או שניים. ליתר דיוק, הפעם האחרונה שהיא אחזה בסלקל הייתה לפני המצאת האייפון. ליתר דיוק ובלי להעליב, כשאנחנו מדברות על הזרקות – אנחנו לא מתכוונות לחיסונים של גיל חצי שנה.
איזה ילדים? שאלתי. אין לך פה תינוקות כבר מאתיים שנה. אלא שבדיוק השתחררו לה שניים בו זמנית. האחת מהשירות הלאומי והשני חזר מהטיול הגדול. לא הבנתי, שאלתי אותה, אני כל הזמן מחכה להגיע לחיים שלך והנה את הפכת פתאום להיות החיים שלי? לשמור על שקט. להתחשב. היא לא יכולה לצאת מתי שהיא רוצה, אמנם לא כי היא צריכה להיניק, פשוט כי לקחו לה את האוטו והיא לא בטוחה מי.
הם לא עובדים (עדיין) לא לומדים (עדיין), ובדיוק כמו התינוקת שלי, גם הם גורמים לה להתעורר בשעות שהיא שכחה שקיימות. רק שאני מתעוררת לקול ציוץ גרגרני וחמוד המצפה לבקבוק, והיא מתעוררת לקול טריקת דלת הכניסה. ואז דלת האמבטיה. ואז המים של האמבטיה. ואז הדלת של החדר. ואז הדלת של החדר נפתחת כי לא מוצאים מטען והנה מרוב עצבים, הלכה השינה והיא עושה לי לייק בחמש וחצי בבוקר.
בואו לא נתבלבל, גם אני לא יצאתי מהבית של ההורים. אחרי השירות והמדרשה חזרתי אליהם והעברתי את שנות האוניברסיטה והדייטים כשמישהו אחר אחראי שיהיו לי הפתית והקורנפלקס שאני אוהבת, ואם חלילה קנו לי את הדיאודורנט הוורוד במקום את הסגול – ראשים נערפו. והיו טיעונים מעולים להחלטה הזאת. חבל על הכסף, חבל לקנות עכשיו סתם דברים ובעיקר… חבל על הכסף. הייתי מקנאה בחברות שלי שכן הלכו על זה. שכרו דירה, התאווררו מההורים, יצאו לעצמאות. והיו להן שותפים וקטעים וחיים חדשים. אבל אני שמרנית בת שמרנים, עבדתי קשה ובחרתי לחסוך את הכסף הזה לעתיד. והנה ברוך ה', את השנים האלו סיימתי במינוס.
ונחזור לחברתי. כשהגעתי היא אמרה לי: תקשיבי, לך יש אוריינטציה לדברים כאלו, בואי נמלא בשבילו טופס קבלה למכללה. סליחה? שאלתי, לא הבנתי – כל מה שאת תבקשי ממני בחיים האלו אני אעשה, אבל תסבירי לי שוב ולאט למה אנחנו עושות את זה בשבילו. ואז היא ענתה את המשפט הכי תמוה ולא נתפס: "הוא נורא עמוס". ועכשיו בואו נפרק את המשפט לגורמים:
הוא – בחור בן 23, לא נשוי, ללא ילדים, ולא התחיל ללמוד. דאגתו היחידה בחיים היא ללבנים נקיים במקרה הטוב ואספקה טרייה של פיתות במקרה היותר סביר.
נורא – ממש, אבל ממש, ביותר, מאוד – עמוס???????? אני, עם חמישה ילדים ומשרות מלאות נורא עמוסה. היא, שכעצמאית עובדת מבוקר עד לילה – נורא עמוסה. ביבי, למשל, נורא עמוס – או נטע ברזילי. אבל הוא, יש כל מיני תארים שהייתי מוכנה להדביק לו, אבל עמוס הוא לא.
אני יודעת שאין לי מה לנסות לחנך הורים אחרים איך לחנך, אבל ממש הייתי מתוסכלת שהיא אפילו לא הבינה מה אני רוצה ממנה. מבחינתה זה סתם לעזור, ומה הבעיה – ואם אין לי כוח לעזור לה לעזור לו אז לא נורא, בעלה כבר יבוא ויעשה. אבל אז הזכרתי לה את כל העזרה בבגרויות ואפילו את העזרה בבעיות שהיו לו עם החברה, ואחר כך בצבא, ואיך היא עזרה עם המפקד והעניין הרפואי שהיה, ואיך היא דיברה איתי מהדרך להעביר טפסים מכאן לשם ובחזרה.
אין הרבה דברים שאני גאה בהם בהורות שלי, אבל בדבר אחד אני כן. לילדים שלי יש תפקידים בבית. כלומר חוץ מהתפקיד הרגיל שלהם – להרגיז. כך גם גידלו אותנו. כל אחד נותן מה שהוא יכול. כל אחד תורם. כל אחד משתתף. האחד יכול לערוך שולחן שבת, השני להפעיל מכונת כביסה ואם מישהו ממש־ממש מבורך – נופלים עליו הגיהוצים. אני מאמינה שילד מרגיש בעל ערך כשיש לו תפקיד, הוא מרגיש משמעותי ואז הוא מרגיש יכול.
זה לא "להפיל" עליו את החיים, זה לא "לנצל" כוח עבודה זול שממש במקרה גם יכול להגיע מתחת למקרר. זה משמעות. ולעשות הכול בשביל הילד, כי הוא עמוס, או מתקשה, או אין לו זמן, או חבל לבזבז את האנרגיות שלו – זו טעות.
כמובן צריך להיות גמישים וכל מקרה וילד לגופו. אבל אם נרים את הילד ממקום למקום, הוא לא ילמד ללכת (נראה לי) ואם נקום אליו כל פעם שהוא קורא לנו בבוקר הוא לא ילמד להשתמש לבד בשלט של הטלוויזיה.
וזו רבותיי, כבר בכייה לדורות.
לתגובות: revitalv@makorrishon.co.il
