בפרשת עקב, ממשיך משה את נאומו בפני העם וטוען שההחלטה להוליך את בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, נבעה מרצון האל להעביר את העם תהליך של עינוי וניסיון: "… אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם-לֹא." (ח, ב). אולם, טענה זו אינה מתיישבת עם המסופר בפרשת שלח לך, שבספר במדבר. על פי המסופר, הקב״ה הוליך את בני ישראל במדבר כעונש על חטאם של המרגלים ותגובת בני ישראל לדבריהם: "וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת-זְנוּתֵיכֶם עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר." (יד, לג). על פניו, ישנה סתירה מהותית בין הפסוקים, אך סתירה זו ניתנת ליישוב אם מתייחסים לחטא המרגלים כסיבה להחלטת האל על מתן העונש של ארבעים שנות נדודים, ואילו לרצון האל לענות ולנסות את העם במהלך המסע במדבר, כמהות וכמטרה שנוצקו לשנות הנדודים.
אם כן, מהי המהות והמטרה שעמדו בבסיס הנדודים?
על פי משה, עינויים של בני ישראל נעשה באמצעות שליטה במזונם: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן…" (שם, ג). חיזוק לכך מופיע שוב בפסוק טז: "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ." הקב"ה דאג למזון העם, אך מזון זה היה רק מסוג אחד ולא ניתן היה לשמרו ליום שלמחרת. היחסים אותם יצר הקב"ה בינו ובין העם באמצעות המזון היו כאלו שלימדו אותם: "כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה יִחְיֶה הָאָדָם." (שם, ג). לאורך שנות הנדודים, דאג הקב"ה לכל מחסורם של בני ישראל: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה." (שם, ד). אך בו בעת, הוא ייסר אותם כמו אב המייסר את בנו, מתוך דאגה ואהבה.
מלבד העינויים, במהלך ארבעים שנות הנדודים ביקש הקב"ה גם להעמיד את בני ישראל בניסיון. ניסיון שבא לבחון את ליבם: "לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ" ולהכין אותם לקראת העתיד: "וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ." (שם, טז). העתיד עליו דיבר משה, יתרחש בארץ ישראל, שם יזכה העם לשפע כלכלי: "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם לֹא-תֶחְסַר כֹּל בָּהּ." (שם, ט). אך השפע הרב עלול גם להביא את העם למסקנה השגויה כי הם אינם זקוקים עוד לקב"ה: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה." (שם, יז).
מטרת העינויים והניסיונות הפיזיים אותם עוברים בני ישראל במדבר, נעשים עבור תכלית מוגדרת, תכלית ידיעת האל. לא רק ידיעה הכרתית של השכל אלא, ידיעה עמוקה של הלב בדבר נוכחות האל. לאורך הפרשה מופיעות המילים "ידיעה", "דעת" ו"ידע" בפסוקים רבים בהטיות שונות וכולן קשורות באופן כזה או אחר לידיעת הלב.
הצורך לדעת את מקומו ותפקידו של הקב"ה בחיי האדם, באה כדי לאפשר לאדם לפעול מתוך צניעות וענווה, להביע רגשות כמו הודיה, הערכה והכרת תודה על השפע שיש בידיו. ידיעת הלב אינה שווה בהכרח לאהבה: "כִּי אִם-לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ…" (י, יב), אלא היא בראש ובראשונה הכרה ביחסים הבסיסים הקיימים בין בני ישראל ובין האל המשפיע טוב על העם.
בנוסף, ידיעת הלב מאפשרת הורדת הכיסוי האוטם את הלב: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם…" (י, טז) וכן הליכה בדרכי האל: "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.", מכאן, שידיעת הלב פותחת פתח לשימור זיכרון קדום כדי ליצור עתיד טוב יותר לעם ישראל בארץ ישראל: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם, יט).
בשל חטא המרגלים קיבלו בני ישראל עונש לנדוד ארבעים שנה במדבר. אך בשנות נדודיהם הם עברו ניסיונות פיזיים שיצרו אצלם שינוי תודעתי, כזה שישרת אותם בעתיד המחכה להם בארץ המובטחת.
