ביום הראשון שלי בצה"ל עברתי את שרשרת החיול בבקו"ם ושלחו אותי הביתה. תבוא מחר ב-9:00 ונשלח אותך לטירונות, הם אמרו, ואני קיבלתי נסיעה ארוכה (וחינמית, למרבה ההתרגשות) להרהר ביעילות של הצבא החזק בארץ.
למחרת התייצבתי ב-9:00, יחד עם עוד כמה עשרות חיילים טריים. כמה עשרות חיילים נוספים, שיום אחד בצה"ל הספיק להם כדי להבין את המערכת, טפטפו לאט-לאט עד הצהריים. הם כמובן צדקו – אף אחד לא זרק לכיווננו מבט עד הצהריים. מתישהו באזור ארוחת צהריים החיילים המשועממים המקומיים התחילו להעמיד אותנו בשלשות, ובסופו של דבר נלקחנו אל מגרש גדול שבו חיכינו לאוטובוסים שיפזרו אותנו לבסיסי הטירונות. ושם הייתה לי שיחה ששום דבר לא הכין אותי אליה.
בחור אחד התלונן על הצורך להתגייס. חשבתי שאלה קיטורים רגילים של חיילים (הגיע הזמן להתחיל לתרגל אותם, לא?), אבל כשהתחלנו לגלגל שיחה התברר שהוא באמת לא מבין מאיפה מגיעה הדרישה עזת-המצח שהוא יתרום כמעט שלוש שנים מחייו לטובת מדינת ישראל. "מה המדינה הזאת כבר עשתה בשבילי", הוא חזר ואמר.
ניסיתי להצביע על כמה דברים פעוטים שהמדינה עשתה בשבילו: מערכת חינוך, בריאות, כלכלה, ביטחון, כבישים וכאלה, אבל כל פרט שציינתי הוא דחה בבוז ("אפשר לחשוב, אני הייתי בונה כבישים יותר טובים"). אחר כך אמרתי שכל החיים שלנו גדלנו כשאנשים אחרים הגנו עלינו, ועכשיו הגיע תורנו לתרום את חלקנו, אבל גם הטיעון הזה לא הותיר בו שום רושם ("אז גם הם פראיירים"). ובשלב מסוים הבנתי שאני לא הבנאדם הנכון לנהל את השיחה הזו, כי אנחנו תופסים את הסיפור הזה לגמרי אחרת:
מבחינתי כשאדם מתגייס לצבא זו זכות גדולה. אלפיים שנה יהודים חלמו על מדינה ריבונית וצבא יהודי עצמאי, והנה אנחנו זוכים למה שלא זכו הסבים שלנו והסבים שלהם והסבים של הסבים שלהם וכן הלאה. נכון, אישית השירות שלי היה מקוצר, שנה ושמונה חודשים, אבל זה בגלל ערך לימוד התורה (שאפשר לנהל עליו דיון נפרד בהזדמנות). כל זה לא בהכרח אומר שכל השירות אני צריך להסתובב בהבעת אושר עילאי ולבצע כל משימה מתוך מורעלוּת ניכרת; מובן שצה"ל סובל מכל הפגמים האופייניים למערכות ענקיות ומסורבלות שיש להן תקציב ממשלתי מנופח וכוח אדם עצום, והן מנוהלות בעיקר בידי צעירים בני עשרים וקצת שעברו הכשרה פנימית מזורזת. אבל הנחת המוצא היא הזכות.
יש כמובן עמדות "רכות" יותר; ככלות הכול, חיילים פטריוטים נמצאים בכל העולם, גם בלי מטען של אלפיים שנה על האלונקה. אפשר להתגייס מתוך מחויבות למדינה, מתוך רצון לתרום, מתוך רצון להגן על המשפחה שלך, אפילו מתוך הסכמה לקבל עליך את החובה האזרחית. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי במישהו שלתפיסתו המדינה ממש עושה לו עוול; גוזלת ממנו את מיטב שנותיו, משעבדת אותו למטרה שבכלל לא מעניינת אותו. אלף כבישים ואלפיים מרפאות לא ישכנעו אותו שהמדינה גם נתנה לו משהו.
הטירון לא לבד
מאוחר יותר חשבתי שאולי הוא בכל זאת היה לחוץ ועצבני מהגיוס, ולכן אמר את כל מה שעלה על דעתו. אבל בחצי העשור שחלף מאז, גיליתי שהבחור ההוא, שעוד לא למד לשים את הגומיות במכנסיים, ממש לא לבד. לצד סרבני המצפון המעטים והמשתמטים מטעמי אגואיזם הרבים יותר, הולכת ומתפשטת תפיסת עולם שרואה בגיוס לצה"ל דבר רע. אולי הכרחי, אולי כזה שצריך לעשות, אבל דבר רע.
אחדד: אני לא בהכרח מתכוון לדיון על צבא מקצועי. הדיון הזה הוא מעשי, כלכלי, אפשר לומר אפילו טכני. אדם יכול להיות ציוני נלהב ועם זאת להאמין שצבא מקצועי יהיה טוב יותר למדינת ישראל, ולכן לתמוך בביטול גיוס החובה. אפשר להאמין בכנות (ולא רק כהסוואה לרצונות פחות נשגבים) שחשוב יותר לפתח את הכלכלה, ולכן עדיף לשלם לחיילים שכר הוגן ולשלוח את כל מי שלא מעוניין בכך להיכנס לשוק ולאקדמיה. הכרתי מחנך שאמר שהוא תומך בביטול גיוס חובה, ושהוא ימשיך לחנך את תלמידיו בכל כוחו לבחור להתגייס מרצונם.
הדיון שאני מדבר עליו נמצא במישור הערכי-מוסרי: מה קודם, חירות הפרט או טובת הכלל? האם האווירה השולטת היא שכל אחד הוא אדם פרטי שצריך לצערו לשלם חובות מסוימות לחברה, או שהוא חלק מכלל, יש לו היסטוריה ועתיד, וכשהוא פועל למען העם שלו הוא הופך להיות חלק מדבר גדול יותר?
להתרשמותי מהשיח ברשתות החברתיות, ולא רק ממנו, התפיסה האינדיבידואליסטית הולכת ותופסת תאוצה. רבים עוד מתגייסים לצה"ל מתוך ערכים של מחויבות לעם ולחברה, שגאים בעשייה שלהם ומאמינים בה (גם אם הערכים האלה מוסווים, כדרכם של חיילים, מתחת לשכבות של קיטורים, קללות ו"עד מתי"), אבל עוד ועוד מתגייסים מתוך תחושה עמוקה שמנצלים אותם בצורה לא הוגנת. וחייל שמרגיש כל הזמן שהוא מנוצל, יהיה חייל פחות טוב. זה אולי טבעי (ובטח לא מאפיין רק את ישראל), כמו שעייפות היא טבעית והזדקנות היא טבעית, אבל אני לא בטוח שאנחנו זכאים לפריבילגיה הזו.
