כשלמדתי בכיתה י"ב הייתה שנת בחירות. בחירות 2003, אם חשבוני אינו מטעני. הנהלת הישיבה החליטה לקיים בחירות־דמה עם תעמולה וקלפי והכול, משל היינו תיכון בליך, ועלינו השמיניסטים הוטל לייצג את המפלגות השונות ולשכנע את הציבור להצביע עבורן. מטבע הדברים, החבר'ה התפצלו בין המפד"ל לאיחוד הלאומי, ונמצאו גם מי שיפעלו למען הליכוד וש"ס. אבל אני, על אף שבאותם ימים הייתי חבר פעיל בנוער מולדת, ביקשתי לייצג דווקא את מפלגת "שינוי" בראשות טומי לפיד. ראש הישיבה היסס בתחילה, אך לבסוף הסכים. בימים הבאים כיתתּי את רגליי אל אחד מסניפי המפלגה, מתעלם מן המבטים המופתעים למראה הפאות והכיפה הגדולה. עיינתי בדפי המצע ובעלונים, האזנתי לראיונות ועמלתי לנסח דפי מסרים משלי שיהיה בהם כדי לשכנע בחורי ישיבה אולטרא־ימניים להצביע למפלגת מרכז חילונית. זה לא היה קל, אבל בסוף אחד הפאנלים הפומביים אמרה לי בכובד ראש המורה לאנגלית, תשמע אני בבעיה, יש מצב שהצלחת לשכנע אותי.
"למה אתה טורח להגן על הטרלול הפרוגרסיבי?" אני נשאל בזמן האחרון, גם בעקבות הטור מהשבוע שעבר, שעסק בנקודות מפגש אפשריות בין יהדות למדעי המגדר. וקודם כול אני משיב שאני קצת סולד מהמילה הזו, טרלול. על אף, ואולי בגלל, שבהצבעה שהתקיימה ביום השפה העברית לפני כמה חודשים היא הוכתרה באופן רשמי כמילת השנה בישראל. "טרלול" פירושו (בלשון עגה) שיגעון. זו מילה שנועדה לסמן את הצד השני כמי שאין טעם לנסות אפילו לתת טעם לדבריו ומעשיו, כי הם נוצרים בתוך הקשר הזוי ומנותק שלאדם שפוי לא יכול להיות מגע איתו.
אני זוכר את תחושת חוסר האונים שאחזה בי כשמישהו פרסם באחד האתרים מאמר שהציג אותי כמי שמתיר איסורי תורה חמורים
אך פעולה כזו של סימון היא עוול משולש. היא עוול כלפי בעל העמדה שכנגד, כאשר ברוב הפעמים לא מציגים ביושרה את דעתו. אני זוכר את תחושת חוסר האונים שאחזה בי כשמישהו פרסם באחד האתרים מאמר שהציג אותי כמי שמתיר איסורי תורה חמורים. את תחושת החילול של העמדה ההלכתית המורכבת שניסיתי להביע, כשהיא נרמסת תחת הסד ומושטחת לכדי אמירה חד־ממדית וקיצונית על מנת שתוכל להיות ממוסגרת כ"טרלול" או כ"כפירה".
היא עוול גדול לא פחות כלפי עצמנו, דווקא אם אנחנו מבקשים לחנך נגד עמדה מסוימת. כי כך אנחנו משחיתים את כל מלאי התחמושת הרגשית והאינטלקטואלית על מטרת דמה, על קריקטורה. ופעם אחר פעם, כשאני מדבר עם בוגרי ישיבות שמוצאים את עצמם נבוכים אני שואל את עצמי – מה חשבנו שיקרה? עד כמה בלתי צפוי היה שיום יבוא והם ילכו לאוניברסיטה, יפגשו אנשים עם דעות עמוקות, מנומקות, וכל מה שיהיה באמתחתם זה כלי נשק נגד אנשי קש ודחלילים?
והיא עוול, כך לדעתי, גם כלפי האמת. אני מאמין באמונה שלמה שבני אדם כקבוצה אינם מטורללים. הם יכולים לחשוב אחרת ממני. הם עשויים אפילו לשגות. אך לעולם לא אניח, כנקודת מוצא ראשונית, שקבוצה משמעותית של אנשים מחזיקה בעמדות שדבר אין להן עם האמת. ועמדתם של בית הלל התקבלה להלכה דווקא משום שפעמים ספורות הבינו ששגו וחזרו והודו לבית שמאי.
ההימנעות משפת הטרלול אינה גורעת מן היכולת להביע עמדה, אלא דווקא מעצימה אותה. זכורה לי היטב הנסיעה עם המתבגרת כששמענו ברדיו על פסיקת בית המשפט העליון שהכריע להרוס את נתיב האבות בשל ספק־טענת־בעלות מעורפלת. "איזו החלטה מטומטמת", היא קראה, נסערת. "'מטומטמת' זו לא מילה של כתבת", הגבתי מיד. כאן המקום לציין כי באותה תקופה הנערה שימשה ככתבת צעירה בעיתון הילדים "אותיות", ועשיתי כל מאמץ למנף את העניין: "כתבת לא מאחרת לבית הספר"; "כתבת לא הולכת לישון בלי לסדר את החדר". ובעיקר, כתבת לא מגיבה מהבטן. היא נענתה לאתגר, הורידה את פסק הדין המלא מן הרשת, והתחלנו ללמוד בו בחברותא. הכתבת קוראת בקול רם את השפה המשפטית הסבוכה, ואני מתרגם אותה ללשון בני אדם. תשעה עמודים של נימוקים פרוצדורליים קטנוניים, שבגללם החליטו השופטים להחריב את בתיהם של מתיישבים נקיי כפיים. "אתה רואה שזו החלטה מטומטמת!" היא קראה בחדוות ניצחון. "תמוהה", מלמלתי בחיוך של כניעה, "זו אכן החלטה תמוהה".
