יש בעיה. התינוקת שלי לא מפנימה את תפקידה, שהוא להיות תינוקת. זה קרה כשאמא קיצונית וחסרת אחריות הזמינה אותה למסיבת פיג'מות, כולל שינה. אפתח רגע סוגריים, את קונספט מסיבות הפיג'מות המציא השטן, הוא גם המציא את הרעש של הגזם ואת הריבועים של שמיכת הפיקה. הדבר היחיד שיותר מכניס אותי למצוקה ממסיבת פיג'מות, הוא לארח מסיבת פיג'מות. מי צריך מסיבת פיג'מות, פויה. גרירת המזרנים מוכי הפרעושים שזרוקים במחסן מאז הקמפינג שעבר, הדילמה האם לבזבז מצעים חדשים ושמיכות טובות על ילד מנוזל שלא אני ילדתי, כי מה רע בפתיחת שק שינה, או לחלופין לתת לו את המצעים של האח שיצא למחנה בני עקיבא ולהמר האם תהיה דרמת "מי ישן במיטתי?" דרמה שעלולה להתפתח לאירוע הצתת מצעים, ואל תשאלו מאיפה אני יודעת. נוסף לזה הפחד ללכת לישון ולמצוא את עצמי מתעוררת מיללות חרישיות של ילדה שלא אני הנקתי שמתגעגעת הביתה. אמא שלה אינה זמינה כי היא שנואה ואני אמורה לשבת כעת לצד המבוהלת, לנחם אותה בלחישות מכילות "תכף בוקר והכול בסדר, לא חם פה, פשוט אבא של זוהר מתקמצן על המזגן, תעשי דמיון מודרך ותדמייני שחורף" ולהמתין בסבלנות להירדמותה. זה מה שאני אמורה לעשות, בפועל אני באמת מתיישבת לצידה, מסתכלת בה בעיניים רכות ורוצה לשאול: אז למה באת???
נעמדה מולי גברת מגונדרת בנעלי ערב, צמיד, שרשרת, טבעת וכתר ואמרה: אני הולכת לישון אצל מעיין ואני גם לא חוזרת ואני גם לא תינוקת ואני בת חמש
ועל כן תמיד כששואלים אם אפשר להזמין חברים, אני עונה לא, כי היום זה לא מסתדר. ולקראת סוף אוגוסט כבר כששואלים רק "אם אפשר" אני עונה – לא, כי היום זה לא מסתדר, בלי להקשיב לסיפא של המשפט. פשוט לא. לא ואל. והיוזמה אינה ברוכה.
כשהילדים ישנים אצל אחרים רצף החרדות שלי מתעורר לפי סדר הא״ב, ואני ישנה מחובקת עם הנייד באוטו מונע מחוץ לבית המארח כדי לחסוך את ההשפלה בשיחת הבכי "אמא אני מתגעגעת". אחרי שקלטתי את עושת הבושות לזרועותיי אני יודעת שאני אמורה לנחם ולחזק אותה אבל במקום זה אני נובחת עליה תוך פיהוקים ונהיגה תחת השפעת שיניים לא מצוחצחות: אז למה הלכת???
ונחזור לזוהר. אמא של מעיין הזמינה אותה לישון ואני עניתי לה שחל בלבול כי זוהר היא בת שנה וארבעה חודשים, זה עתה נגמלה והיא לא מספיק בוגרת בשביל לישון אצל חברות או לאכול אוכל מוצק. החיוני התערב באופן לא צפוי, הזכיר לי שהילדה חוגגת תכף חמש ושאולי פשוט נשאל לדעתה. השבתי לו שהיא לא בת חמש ושימשיך לחפש לנו קמפינג עם מזגן ושאין לי מה לשאול אותה כי הילדה טרם למדה לדבר. היא מדברת בשפת התינוקות ואומרת רק אמא, פיצה ונטפליקס.
אלא שאז נעמדה מולי גברת מגונדרת בנעלי ערב, צמיד, שרשרת, טבעת וכתר ואמרה: אני הולכת לישון אצל מעיין ואני גם לא חוזרת ואני גם לא תינוקת כי אני בת חמש. פרצתי בצחוק מהול בדמע וסימילאק ולקחתי אותה על הידיים, רק כדי לגלות שהיא כבר לא במשקל הלידה, ואפילו בכוח לא נכנסת למנשא, כך שפרקתי חוליה בגב. הילדה מצידה התרגשה וסיפרה לכל אדם זר ברחוב שאין לדבר איתו שיש לה היום מסיבת פיג'מות. ואני לא הפסקתי ליילל. נפרדתי ממנה מחוץ לבית של מעיין בבכי ששמור ללשכות גיוס וחזרתי הביתה.
בתשע בלילה סימסתי לאמא – מה קורה, בטח קשה לזוהר ושלא תהסס לקרוא לי כי אין צורך שנלחץ על הילדה. אמא של מעיין שלחה לי תמונה של זוהר בשינה עמוקה לרבות רוק על הכרית וכתבה לי נראה לי שאין בעיה. אני ישר ידעתי שהיא לא ישנה אלא נרדמה כאקט של הדחקה. ויצאתי לדרך. אז הנה אני פה יושבת באוטו מחוץ לבית של מעיין וכותבת את הטור הזה בשעה 2:30, ושוב אני רוצה לכתוב על זה שאני לא מקבלת את גיל המעבר מתינוקות הזה. אני לא מאמינה שזו השנה האחרונה בגן ושהתינוקת שלי כותבת. שכאשר שואלים במייל למי יש כיסא תינוק או חיתולים מיותרים בבית אין לי מה לענות. שאני יוצאת מהלופ של המעון. שלא רלוונטי לי הג'ימבורי. והכי גרוע בעולם! שאין לי עגלה להסתובב איתה ואני מוצאת את עצמי עם תיק של זקנות!!! או חמור מכך – שקית!!!
והכי מסובך, תחושת ההקלה המופלאה שמלווה למעבר הזה. תחושת של קלילות. בלי החיתולים והמגבונים והמנשאים והנזלת והאוכל המעוך. אוף, למה הכול תמיד מורכב. למה אותי אף חברה לא מזמינה באמצע אוגוסט למסיבת פיג'מות. עכשיו הייתי באה.
Revitelzon@gmail.com
