בציר הזמן של הסיוט שנקרא מעבר דירה ישנו השלב שמזכיר דייטים ראשונים. התסריט נראה בערך כך: חבר של צבי סיפר לו על אחת פנויה, היא ממש יפה וכיפית כזאת שנותנת מקום לאחרים, ממש אוהבת חברים ולארח. ללב התגנבה ההתרגשות הראשונית והתקווה כשהתמונה הגיעה והמספרים עברו. אני אגיע בערך ב־16, בסדר? הוא מסמס. אבל צבי התיישב וגילה שרק לא מזמן מישהו עזב אותה והכול כזה מוזר ולא ממש זורם. הוא הציע בסוף לשלם עליה אבל היא סירבה בנימוס ואמרה שיהיו בקשר בהמשך. צבי הלך והיא אפילו לא חיכתה עד הבוקר כדי להגיד לו שהיה אחלה אבל זה פחות הכיוון שלה, הוא צעיר ובודד והיא מחפשת משפחה וילדים.
אחרי דייט ראשון אף אחד לא מצפה להסברים וגם לא נהוג לתת אותם, אבל יש באוויר איזו ידיעה מעורפלת מה לא עבד שם. במקרה הזה העילה ברורה: עוד ועוד בעלי דירה לא רוצים שוכרים רווקים. קשה לי להאמין למילים שאני כותבת מרוב שזה מופרך, אבל זו המציאות. נכון, שוק הדיור קשוח לכולם. ההיצע מצומצם כחודו של מחט והביקוש, אוהו, מלוא כל הארץ כבודו. ובכל זאת אני מבקשת לטעון, יש כאלה שקשה להם יותר. סביר להניח שהרווקים לא לבד, וכל מי שלא לגמרי במשבצת הופך לשידוך סוג ב' וסובל מתופעות דומות, אבל למרות שעיתונות איננה אוטוביוגרפיה אתמקד בצרה הקרובה אליי ואל חבריי.
מדובר בשוק חופשי, אף משכיר לא חייב לחתום על חוזה עם אף שוכר פוטנציאלי, לא משנה מה הסיבה (חוץ מגזענות, וזה נושא אחר). אבל אותי מטריפה השאלה למה. הרי ככל הנראה הילדים שאין לשותפים החמודים לא יקשקשו לכם על הקירות של הנכס שקיבלתם בירושה ואני יכולה לחשוב על עוד עשרה טיעונים שונים למה רווקים הם שוכרים טובים יותר ממשפחה עם ילדים, לכן ברור שזה לא העניין, יש כאן מהלך חברתי גדול יותר. התופעה שכיחה גם במרחבים האורבניים אבל נבחן אותה ביישובי הספר.
כמה צקצוקים צוקצקו על הביצה הירושלמית, כמה אנשים הנידו את ראשם בחוסר שביעות רצון מכך שרווקים מוצאים, כמו כל בני האדם, את סביבת השווים המתאימה להם לחיות בקרבה. אז יש מי שרוצה לעזוב אותה או לא לשקוע בה מלכתחילה, אבל המצקצקים ממש לא מעוניינים לחיות עם יוצאי ביצות באותם יישובים. יישובים רבים, רבים מדי, לא מקבלים או מדירים במכוון רווקים ורווקות. בבנימין ובשומרון, בגוש עציון ובהר חברון סוגרים את השערים הצהובים בפני מי שלא עמד תחת החופה. לא כולם, יש יחידי סגולה ויחס טיפה אחר לילדים ממשיכים, אבל רבים מהם אפילו לוועדת קבלה לא יאפשרו לגשת.
הטענות שונות ומגוונות. ישנה הנחת היסוד שחיי הרווקות עמוסים במסיבות הוללות שלא מתאימות לשלווה הבורגנית. הלוואי, אבל כמו כל הצעירים בישראל, גם מי שלא שבר כוס רוב הזמן לומד או עובד. טענה חביבה היא שיישוב צריך להביא משפחות שיקנו בתים או שיחזקו את המעון והגנים. ברייקינג ניוז: אין חוק שאוסר על רווקים לקחת משכנתה וזוג בתחילת חייו לא הרבה יותר סגור על היכן הוא רוצה לשעבד את עצמו לבנק מרווק ממוצע. ובאשר למעונות, כולי תקווה שלא מגרשים זוגות שטיפול פוריות כלשהו שעברו לא צלח. הטענה הנהדרת ביותר היא זו שאיש לא מעז להגיד בקול, היא נלחשה באוזניי לפני כמה שנים טובות: ביישובים מפחדים שהרווקות היפות יחטיאו את גברי היישוב התמימים והחסודים.
כל טענה מחזיקה מעט אמת, אבל הסיבה האמיתית היא היפוכונדריה. יש מגפה היום, מגפת הרווקות, ואם לא ניזהר היא תדביק גם אותנו. החברה הדתית מעדיפה את הרווקים שלה רחוקים ונכונים. היא אוהבת, בטוב לב מוערך, לנסות לפתור את הבעיה שהם, למצוא איזה חיסון לנגיף בדמות מאמנים או מיזמים, אבל עד אז עדיף שהלבד הזה לא יתפשט, שלא יסתובב בין הרגליים. ובכלל העולם מסודר בזוגות, שניים־שניים נכנסו לתיבה. מה פתאום מגיע איזה צבי וחושב שהוא יכול לגור כאן לבד או עם חבר שלו אייל.
ואני מציעה לבעלי הדירות ולוועדות הקבלה, תניחו לחיים הזוגיים שלנו בצד. תבחנו אם נעמוד בחשבונות, האם נשמור על הנכס שלכם ואילו שכנים או חברי קהילה נהיה. כי ההבדל היחיד, אבל היחיד, בין הרווק שהגיע לבדוק את הדירה שלכם לזוג שבא מיד אחריו הוא שלהם קרה נס, נס גדול שאף אחד עוד לא גילה איך הוא קורה והוא לא תעודת ביטוח לשום דבר נוסף בחיים. ולזה שהגיע איתם, אין נס ביד, רק שעות של תפילות ואשמה ואכזבות ואהבות קצרות מדי וימים שבמקום להיפתח נטרקו לו בפרצוף. אין כאן בקשת רחמים, רק רצון לחיות בדירת ארעי נאה שתרחיב את דעתו של צבי, עד שהוא ימצא איילה אחת יפה.
