בין הזמנים בעיצומו ובחורי הישיבות חולשים על ארץ ישראל, בטבע, בעיר ובים. יש כל מיני ניואנסים בהופעה החיצונית של בחורי ישיבות בבין הזמנים שזר לא יבין ולא יזהה. למשל, בחורי ישיבות לא אוהבים תיקים, ידעתם? הם מעדיפים משום מה שקיות. בזמני, השקית הכי אופנתית הייתה של גל־פז, חנות המוזיקה החסידית המיתולוגית. עד היום, מדי פעם אני רואה חבר'ה מסתובבים בעולם עם שקית של גל־פז ותמיד אני משפשף עיניים בתדהמה לגלות שגם באופנה ישיבתית יש קלאסיקות נצחיות. כמו משקפי שמש של ריי באן, ככה גם שקית של גל־פז. וישנו עניין כובעי השמש וחולצות הטריקו עם הכיתובים המגזריים: קופת חולים מאוחדת במיוחד בשבילך בימי בין הזמנים! או: בנק פאג"י להלוואה שיש בה יידישע נחת. חבר סיפר לי לא מזמן שהוא זיהה בחור ישיבה בטיימס סקוור במנהטן (!) בזכות הגרביים שלו, שנמכרו באופן בלעדי רק בת"ת של עטרס בחורף שעבר. איזו הזיה!
בכל זאת, צחוק בצד רגע. אני רוצה לכתוב הפעם על תופעה מגונה שבחורי ישיבה בפרט וחרדים בכלל, חווים במרחב הציבורי במשך השנה כולה. אני נוהג לכנות את התופעה הזו "המבט" ומתוך סקרי עומק ושיחות שערכתי עם בחורי ישיבה רבים, אני יכול להתחייב שמדובר בתופעה רווחת ולא בתחושה אישית שלי: בחור ישיבה, בעל חזות של בחור ישיבה, זוכה ליחס אחר, לרוב שלילי ולא נעים, במרחב הציבורי. הגיע הזמן לדבר על זה.
יסודה של התופעה נעוץ כמובן בסיפור של החזות החיצונית החרדית. שהיא, איך לומר בעדינות, מעט חריגה במרחב הכללי.
כידוע, במרחב הציבורי הישראלי, רובא דעלמא לא לובשים ביום חול חולצה לבנה מכופתרת תחובה בתוך מכנסיים כהים ומחויטים כאשר פתילי ציצית משתלשלים משני צידי החגורה
כידוע, במרחב הציבורי הישראלי, רובא דעלמא לא לובשים ביום חול חולצה לבנה מכופתרת תחובה בתוך מכנסיים כהים ומחויטים כאשר פתילי ציצית משתלשלים משני צידי החגורה. רובא דעלמא לא עוטים על עצמם באדיקות בימי תמוז ואב חליפת פוליאסטר (שהייתה פעם של שבת ומאז הבר מצווה של מוישי עברה ליום חול). רובא דעלמא לא נועלים נעליים שחורות שהן גם ספורט וגם אלגנט אבל בעצם הן גם מאוד לא ספורט ומאוד לא אלגנט. ורובא דעלמא לא חובשים מגבעת באף הזדמנות כל ימי חייהם. מה לעשות? עם נתונים אי אפשר להתווכח.
ואני כמובן מכיר היטב את טענת ה"היא גופא"! ההתבדלות היא חלק מהעניין! בחור ישיבה והמרחב הציבורי הם כמו שמן ומים. הם לא הולכים יחד. להיות בן תורה מחייב גם הופעה חיצונית אחרת (וזה עוד לפני ההשוואה למדים של חיילים בצבא וכולי) ואין הבדל אם זה אמצע הזמן או בין הזמנים, חתונה או הלוויה. הטיעון הזה, שיסודו הוא בגאוות יחידה שורשית, שימש גם אותי שנים רבות ובהזדמנות אולי אתפנה לפרט את הבעייתיות שבו בעיניי, אבל הפעם אני דווקא רוצה לכתוב על המבט הזה שכל מי שהיה בחור ישיבה מכיר. המבט הזה שמסתכל על החזות החרדית באיזה מין תיעוב, התנשאות, שיפוטיות. מתישהו, בשלב מאוד מוקדם, אתה מבין שהמבט הזה הוא בילד־אין עם הזהות החרדית שלך. הרי בחור ישיבה, למרות הכול, הוא לא חייזר. הוא לא נעול בד' אמות של ישיבה כל ימי חייו, הוא חי בעולם בתור בן אדם. ובן אדם כידוע, הולך ברחוב, נכנס ויוצא מחנויות, נוסע באוטובוסים, מזמין קפה טייק אווי בארומה, עומד בתור של זארה, מה לעשות? ושם, בכל המקומות האלה, הוא כנראה יפגוש את המבט.
תוך כדי כתיבה אני מבין שאת המבט, אי אפשר באמת לכתוב. צריך להרגיש אותו פעם אחת ורק אז אולי אפשר באמת להבין אותו. השחקן עומר פרלמן (שמגלם את דמותו של לייזר בסדרה "שבאבניקים") סיפר לי פעם שבמסגרת העבודה שלו על הדמות, הוא התלבש כבחור ישיבה חרדי והסתובב בעולם איזה יומיים ככה, עם כל הבגדים והכובע והחליפה וזה. והדבר שהותיר בו הכי הרבה רושם, אפילו זעזע אותו, הוא המבט שהמרחב הציבורי (בלי להיכנס לפרטים) נתן בו. אין. אי אפשר לכתוב את המבט הזה. צריך לחוות אותו, ואתם מוזמנים לנסות.
מתישהו אתה לומד לספוג אותו. יש כאלה שמצליחים להתעלם ממנו, יש כאלה שנהנים ממנו, יש כאלה שהופכים להיות וכחניים ולעומתיים בגללו ויש כאלה שהמבט הזה גדול עליהם והם פשוט נוטשים את החזות החרדית.
אני יכול לשתף אתכם שאני, באופן אישי, עד היום מקפיד בקנאות כמעט דתית ללבוש חולצה לבנה ומכנסיים כהים תמיד, עם טוויסטים מטופשים במשקפיים או בגרביים או בשעונים או בעניבות או בנוצה על הכובע – טוויסטים שלא ממש מסירים ממני את "המבט", אבל בעיקר נותנים לי להרגיש טוב עם עצמי. וזה הכי חשוב. תאמינו לי.
