הממשלה, התקשורת המחבקת ואנשי מערכת הביטחון קושרים לעצמם כתרים רבים על מבצע "עלות השחר". אכן, המבצע היה מוצלח; היעדים הושגו, הג'יהאד האסלאמי נפגע, ובזכות עמידתו בצד של חמאס – שהרוויח פעמיים, גם מפגיעה ביריבו ברצועה וגם משורת הטבות כעת – הסבב הסתיים במהירות.
לעלות השחר היבטים רבים, אבל אחד בולט מעל כולם: ההתלהבות הגדולה ושביעות הרצון של מערכת הביטחון ממנו. עם כל כתבה מתלהבת ומתודרכת על הפרטים הטקטיים "דקה אחרי דקה", עם חשיפת התכנון שארך "חודשים רבים" והשימוש ב"עשרות אלפי חיילים", עם כל איש מערכת שמתראיין חמוש במלוא הסופרלטיבים, עם כל הצהרת ניצחון מבושמת של המפקדים הבכירים, מתברר בעיקר דבר אחד: כמה עמוק השבר בתפיסה וביכולות הביטחוניות של מדינת ישראל.
כדי להבין זאת, כדאי לחזור כמה שנים לאחור. לאריק שרון כראש הממשלה ולשאול מופז כשר הביטחון היה רעיון חשוב: לנסח סוף סוף את תפיסת הביטחון של ישראל. לשם כך הם הקימו את "ועדת מרידור". היא ישבה על המדוכה, שילבה את כל בכירי המערכות, והגישה באפריל 2006 דו"ח מקיף, שבו הותוותה באופן נרחב ויסודי הקונספציה הביטחונית של ראשי ומומחי מערכת הביטחון.
הדו"ח היה סודי ביותר, אבל בקווים כלליים הוא תיאר את צה"ל החדש, המתקדם, שהשתמש במונחים חדשניים ומלהיבים שרבים מהם נשאבו מדוקטרינות שפותחו בארה"ב, כמו "אש מנגד", "הגנה אקטיבית", "מבצעים מבוססי אפקטים", וכדומה. הרעיונות האלה החליפו חשיבה צבאית "קונבנציונלית" ו"מיושנת", ובעיקר את מה שעומד ביסוד המלחמה הסימטרית ונחשב לבסיס הפעולה הצבאית: "תמרון".
המבצע היה טוב מאוד. הבעיה היא המוזיקה שכולה חוסר פרופורציות והיבריס על הישג שאמור להיות מובן מאליו
כמה מודרני ומתוחכם. הייתה רק בעיה אחת: המציאות הציבה לתיאוריה מבחן. תוך חודשיים פרצה מלחמת לבנון השנייה, ודו"ח מרידור הופרך במהירות שיא היסטורית. זה היה אמור להיות רגע דרמטי. הוא הציב ראי לפני מערכת הביטחון כולה, ובו השתקפו חובבנות, חשיבה קבוצתית וניתוק מהמציאות. הקונספציה התנפצה. תפיסת מערכת הביטחון התבררה ככשל מערכתי רב־ממדי: תודעת העימות הא־סימטרי, שקנתה אחיזה מוחלטת בחשיבה הצה"לית מאז שנות התשעים, קרסה בלבנון בקול מחריש אוזניים.
התגובות למבצע עלות השחר חשובות לעניין זה, משום שהן מדגימות עד כמה צה"ל עדיין שקוע עמוק בקונספציית דו"ח מרידור. מלחמת לבנון השנייה הוכיחה שהחשיבה ה"מיושנת" בכל זאת רלוונטית, אפילו במבצע א־סימטרי. אלא שהלקח היה קצר מועד. תוך שנים ספורות, אחרי טלטלה קלה, חזרה המערכת לסורה, והשתעבדה מחדש לתודעת העימות הא־סימטרי. טכנולוגיה, הגנה אקטיבית, חיל אוויר, אש מנגד, מודיעין, סייבר, חלל – אִין. יכולות צבאיות קונבנציונליות – אאוט.
כמעט ללא יוצא מן הכלל, זה עשרות שנים מותירים אחריהם הרמטכ"לים צה"ל חלש יותר במונחי מלחמה קונבנציונלית. הכוח הנלחם של צה"ל, הכוח המתמרן, התכווץ בממדים מפחידים. תקציבי הביטחון גדלו, אבל היכולות הסימטריות קוצצו. בהתאמה לכך, צה"ל אף כיווץ את הגדרת משימותיו. אם באמצע העשור הקודם הוא עוד נדרש להתמודד במקביל עם חיזבאללה וחמאס – הגדרת משימה א־סימטרית בפני עצמה – אחרי עוד קיצוץ בכוחות המתמרנים עודכנה ההגדרה לארגון טרור אחד. פשוט פארסה.
הטענה הנגדית, שלפיה צה"ל מתעצם, מטעה: היא מתייחסת לכוחות ויכולות שנבנו לצורך המלחמה בטרור כהעצמה של צה"ל באופן כללי, ומחשיבה כל טכנולוגיה ניסיונית כמכפיל כוח. בפועל, חלק עצום מההשקעה המסיבית בטכנולוגיות ההגנתיות וההתקפיות לא יהיה רלוונטי למלחמה סימטרית. צה"ל למעשה הפך את עצמו לגוף שייעודו המרכזי הוא עימות א־סימטרי. אין חולק שהמאבק בטרור מרכזי ביעדי צה"ל, אבל אסור שיהפוך לחזות הכול.
השתרשות תודעת העימות הא־סימטרי מובנת. מערכת הביטחון וצה"ל לא חוו מלחמה זה עשרות שנים. הקצינים הבכירים ביותר הם בוגרי המאבק בטרור. שכנעו אותם שכבר לא תהיינה מלחמות קונבנציונליות, ושממילא הטכנולוגיה שינתה את אופי המלחמה. הלך הרוח הזה איננו ישראלי דווקא; למעשה הוא מאפיין במחזוריות טרגית את החשיבה הביטחונית במערב המודרני. אבל השלכותיו דווקא על ישראל, מדינה קטנה בסביבה עוינת במיוחד, מסוכנות יותר מאשר במקומות אחרים.
חשוב לזכור את הפרופורציות: הג'יהאד האסלאמי הוא ארגון קטן ודל אמצעים של כמה אלפי פעילים, המסוגרים ברצועת עזה הענייה. מולו עומד צה"ל עם תקציב שנתי של עשרות מיליארדים, מאות אלפי חיילים, חיל אוויר, חיל ים, ארטילריה, יכולות טכנולוגיות מתקדמות ועוד יכולות מדינתיות רבות.
קשה לחשוב על קנה מידה להשוואה רלוונטית. זאת לא התמודדות בכלל. הג'יהאד האסלאמי יכול לעקוץ את ישראל, ישראל אמורה למחוץ אותו. תארו לכם מאמן כדורגל שחוגג ניצחון של מנצ'סטר סיטי על קבוצת המילואים של עפרה נערים ב', כאילו זכה בליגת האלופות. מישהו היה מחשיב אותו כמקצועי? מדוע אם כן בכירי הצבא שואגים מאושר, ובמשך ימים מהללים מבצע שכולו הפצצה מרחוק של מחבלים חסרי יכולות, כאילו ניצחו במלחמה מרובת חזיתות?
התשובה היא שהשמחה והגאווה מסגירות את חזרתנו לימי הטכנוקרטיה של המאבק הא־סימטרי. היה לנו פעם צבא לאומי קטן ודל, שמתוך נחיתות אסטרטגית הסתער בלחימה קשה, במגע קרוב, בכמה חזיתות, על צבאות קונבנציונליים פולשים. היום יש לנו צבא מקצועי גדול וטכנולוגי שנהנה מעליונות אסטרטגית מוחלטת מול ארגון טרור קטן ושולי. צה"ל נמנע ממגע, מפאר פעילים בתארים כ"מח"טים", ומתפאר בחיסולים מהאוויר כמקור לגאווה גדולה וכאבות ההכרעה הצבאית והניצחון. כך קורה משום שבתודעה הא־סימטרית עלות השחר הוא מימוש ייעודו של צה"ל, קצירת פירות השקעתו האסטרטגית. זה מקור השמחה – וזה שורש הצרה.
המבצע נגד הג'יהאד האסלאמי היה טוב מאוד, וכל הכבוד לעוסקים במלאכה. לא זו הבעיה. הבעיה היא המוזיקה שכולה א־סימטריה, חוסר פרופורציות והיבריס על הישג שאמור להיות מובן מאליו. אסור לטעות: המוסיקה הזו איננה מקרית. היא מה שכוחות הביטחון יודעים לנגן היום. אליה הולכים התקציבים, בניית הכוח, התוכניות המבצעיות, ההכשרות והתכנון ארוך הטווח. שם התודעה.
מלחמה היא אירוע קטסטרופלי, כמו מגפה. צה"ל הפך את עצמו לכירורג מוכשר, וכבר לא עוסק במגפות. בשגרה זה חשוב וטוב, בשעת חירום זה יהיה אסון לאומי.
