חודשים ואפילו שנים חיכתה המערכת הפוליטית לרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט. כמו במקרים של גנרלים קודמים, פרשנים ניתחו לאורך ולרוחב את האיש ודמותו, ניחשו את מהלכיו הצפויים, עקבו אחרי הרמיזות הפוליטיות והעמדות המדיניות שלו, וייחסו חשיבות לתפקידו האחרון כיו"ר עמותת יד בן־גוריון.
לכולם היה ברור שאיזנקוט לא יצטרף לליכוד או למפלגה ימנית אחרת, בניגוד לקודמיו משה יעלון או גבי אשכנזי, שנטו בתחילת דרכם לכל הכיוונים. הראיונות הספורים שהעניק איזנקוט הבהירו שיש לו כתובת ברורה. ההתבטאויות המדיניות שהשמיע עסקו בגושים שיסופחו למדינת ישראל ובפינוי התנחלויות בודדות ומאחזים. מעבר לכך, בליכוד, שמוביל את גוש הימין, לא היו קולטים את איזנקוט אחרי פרשת אלאור אזריה. יעלון, שר הביטחון של הליכוד, נהדף בסופו של דבר אל מחוץ לפוליטיקה בעקבות תמיכתו ברמטכ"ל איזנקוט, שלא הסכים לעבור בשתיקה על מעשיו החמורים של החייל שחצה את כל הנורמות.
איזנקוט מצא לבסוף את עצמו ב"מחנה הממלכתי", עם בני גנץ וגדעון סער. לפי נחום ברנע בידיעות אחרונות, איזנקוט הוא שאילץ את גנץ וסער להתאחד למסגרת פוליטית אחת. זה המחיר ששניהם שילמו כדי שאיזנקוט לא יצטרף חלילה ליאיר לפיד ויש עתיד. לדעתי, איזנקוט לא היה צריך להתאמץ מדי אצל גדעון סער, שהסתובב עם תקווה חדשה סביב אחוז החסימה. איזנקוט בעצם זרק לו חבל הצלה.
והנה הטעות הראשונה של הרמטכ"ל המוערך, שהוא גם טירון פוליטי. למפלגה כזו אין עתיד. גנץ ואיזנקוט לא יכולים לדור בכפיפה אחת עם סער. שני הרמטכ"לים שבאו מהצבא והתייצבו בצד המפא"יניקי של המתרס, לא יוכלו לחיות לאורך זמן עם הפרקליט התל־אביבי הממושקף, בוגר תנועת התחייה שהתנגד להסכם השלום עם מצרים. אלה שניים שתומכים בחלוקת הארץ, מול אחד שרוצה להחיל ריבונות מלאה ביהודה ושומרון. מדובר בחיבור אינטרסנטי שנועד להתפרק, כמו עשרות קונייקטורות כאלה, שהיו אפילו מחושקות יותר.
נאום הפתיחה של איזנקוט היה זהיר, אפור, מחושב עד רמת הפסיק, כדי שלא להרגיז מדי את השותפים שאסף למפלגה
"אנחנו לא מקימים מחר מדינה פלסטינית", אמרה ח"כ אורית פרקש־הכהן (כחול לבן), כאשר הקשו עליה בנושא החיבור בין גדעון סער לגנץ. פרקש צודקת, אבל האיחוד הזה כבר כופה על המפלגה הזו אמירות סתמיות וחסרות פשר, בעיקר של איזנקוט, שקשר בין הצדדים. בתוקף הנסיבות הללו, נאום הפתיחה של איזנקוט היה זהיר, אפור, מחושב עד רמת הפסיק, כדי שלא להרגיז מדי את השותפים שאסף למפלגה אחת. המקסימום המדיני שהצליח לומר היה המשפט המסורבל הבא: "צריך לקדם מדיניות פעילה כדי לחסום את ההתפתחות המסוכנת של מדינה דו־לאומית, שאגב זוכה בסקרים לערכים של 80 אחוז של אזרחי ישראל, שחושבים שזו סכנה לאומית שיכולה להוות סיכון למפעל הציוני".
אילו היה איזנקוט איש אמיץ באמת גם מבחינה פוליטית, מרחיק ראות ובעל חזון, הוא היה פורץ דרך למקום שאיש מהמרכז־שמאל טרם העז להבקיע אליו. מנהיג לאומי בפוטנציה, ובעיקר איש צבא בכיר שהיה מפקד אוגדת יו"ש ומכיר שם כל סנטימטר, שמודה שאין עוד סיכוי לחלוקת הארץ לשתי מדינות. בריאיון נרחב שהעניק לבן כספית במעריב בתחילת השנה, הודה איזנקוט כי "המציאות היא של סכסוך בלי פתיר". איזנקוט העריך גם כי בעוד עשר־עשרים שנה תקום כאן מדינה דו־לאומית, וכך אנחנו בעצם מגלגלים את הבעיה לדורות הבאים.
איזנקוט טען כי "אין הסתכלות קדימה", ו"אין תפיסה אחידה ומגובשת". בצד הפלסטיני, כך סיפר, "חזון המדינה האחת מכה שורשים" . הרמטכ"ל לשעבר דיבר באותו ריאיון על הצורך ב"היפרדות מדורגת עם סידורים ביטחוניים שמחזקים את ההתיישבות בגושים ובבקעה, אל מול שיפור אזרחי־כלכלי דרמטי ועמוק מאוד ביהודה ושומרון". איזנקוט אינו מבין כיצד הצליחו המתנחלים להקים את ההתנחלות אביתר בלי שהצבא יעצור אותם, ומדוע הישיבה בחומש עומדת על תילה בניגוד לחוק ההתנתקות.
איזנקוט מחפש פתרון ולא מוצא. הוא אפילו מצדד בתוכנית טראמפ שהגה בנימין נתניהו עם הממשל הקודם בוושינגטון ואף קיבלה תמיכה של חלק מהמתנחלים, ולו כדי לייצר ניתוק בין הישראלים ובין הפלסטינים. השותף הפוליטי גדעון סער, להזכירכם, מתנגד נחרץ לעסקת המאה של טראמפ. אילו היה איזנקוט חוזר על כל הפרוגרמות שלו בעניין פינוי ההתנחלויות במסיבת העיתונאים ביום ראשון בערב, אפילו סער המאופק היה קם ועוזב את השולחן.
איזנקוט, אם כן, מכיר בבעיה הדו־לאומית וחרד לה הרבה יותר מפוליטיקאים אחרים שבורחים מהסוגיה הפלסטינית כמו מאש. איזנקוט מקדיש לעניין מחשבה, משום שזו באמת השאלה שתכריע את עתידנו כאן. לדברי איזנקוט, בריאיון בעבר לאתר וואלה, הוא איתר שטח בין שבי־שומרון לעפולה שגרים בו 160 משפחות יהודיות, בגלל טעות של אריאל שרון שלא פינה את מבוא־דותן וחרמש במסגרת ההתנתקות. אחרי הפינוי של שתי ההתנחלויות האלה, אם אני מבין נכון, איזנקוט מייעד שם שטח לאוטונומיה פלסטינית.
עם כל הכבוד ויש כבוד, זה לא רציני. מועצת יש"ע נמצאת בימים אלה בעיצומו של מסע התרמה להתנחלויות, תחת הכותרת "אתה יכול להביא את המיליון". "ביחד נצעד לקראת מיליון תושבים וריבונות ביהודה, שומרון ובקעת הירדן", היא מכריזה. איזנקוט יודע שהמשימה הזו בהישג יד, וגם עם חצי מיליון המתנחלים שחיים היום ביהודה ושומרון (לא כולל מעבר לקו הירוק בירושלים) – אין שום סיכוי לחלוקת הארץ בין שתי מדינות.
איזנקוט גיבור על מבוא־דותן, חרמש ואביתר, אבל איך הוא יתמודד עם פינוי קריית־ארבע, בית־אל א' וב', עפרה, שילה ותקוע? ואני לא מדבר על ערים שלמות, כמו אריאל ועמנואל, שהפלסטינים דרשו לפנות במסגרת יוזמת ז'נבה המתונה יחסית. איזנקוט יודע שלדברים הללו אין שום היתכנות בישראל הימנית, שלא רוצה ולא יכולה לפנות אפילו את מצפה־כרמים. איזנקוט אוהב לדבר על תוכניות רב־שנתיות ועל "הסתכלות קדימה". משום כך הוא לא היה צריך לדבר על הסכנה הדו־לאומית אלא על המציאות הדו־לאומית. זה הפספוס הגדול שלו.
טוב היה עושה איזנקוט אילו זו התמונה שהוא היה מציג במסיבת העיתונאים הראשונה שלו: "חברים, נכשלנו, הארץ הזו בצרות. שתי האוכלוסיות מעורבבות כאן ללא תקנה, ללא אפשרות של ניתוק והפרדה. בעוד כמה שנים נמצא את עצמנו במיעוט בארצנו. זוהי לצערי המציאות, ואני כאן כדי להוביל את הפרויקט הלאומי החשוב ביותר של עתידנו כאן: החיים המשותפים במדינה דו־לאומית. זהו האתגר הלאומי, המדיני, הדמוקרטי, הכלכלי והחברתי הגדול ביותר שלנו מאז הכרזת העצמאות של דוד בן־גוריון ב־1948. זו הקמת המדינה מחדש".
"מעולם לא עסקנו במשימה הזו ואני לא בטוח שנצליח בה", היה איזנקוט מסיים את נאומו ההיסטורי, "אבל לכן אני כאן. באתי להציל את הפרויקט הציוני במדינה הדו־לאומית שהקמנו כאן".
