האם משתלם להודות בפשע? מבט על גזר הדין של יובל כרמי

אמצע הדרך שבין מצרי השבר והחורבן לימי הרחמים והסליחות, הוא זמן מתאים לחשבון נפש חברתי: האם בישראל 2022 "משתלם" לנאשם להפיק לקחים מחורבן שגרם, לקבל אחריות למעשיו, לתקן את דרכיו ולשוב בתשובה? גזר הדין של הפסיכולוג הבכיר יובל כרמי עשוי לספק נקודת מבט מעניינת על הסוגיה.

כרמי הורשע על פי הודאתו בעבירה חדשה יחסית בספר החוקים הישראלי: "יחסי מין בין מטפל נפשי למטופל". תיקון 115, שצורף לחוק העונשין בשנת 2012, קובע עונש מקסימלי של ארבע שנות מאסר לפסיכולוג הבועל אישה בהסכמה במהלך הטיפול הנפשי ועד תום שלוש שנים מסיומו.

כפי שהסבירה שופטת בית משפט השלום בירושלים, ג'ויה סקפה־שפירא, מדובר בחוק חריג מבחינת התערבותו באוטונומיה האישית של בגירים ובמעשים הנעשים ביניהם, אפילו בהסכמה וברצון. הסיבה לכך, כפי שנאמר בדברי ההסבר לחוק,  היא שבתוך הקליניקה לעולם לא מתקיימת "הסכמה של ממש מצד המטופל אלא 'הסכמה' פגומה, באין יכולת לשקול באופן חופשי את מערכת היחסים ומשמעותה, ובאין בחירה אמיתית". בתי המשפט הוסיפו שהחוק החדש נועד גם "להגן על היותה של הסביבה הטיפולית מקום בטוח המאפשר לאדם לחשוף את נבכי נשמתו במצב של מוגנות מלאה, לצורך קידום ההליך הטיפולי בלבד, תוך מניעת הסכנה הכרוכה בניצול הפגיעות שיוצרת החשיפה".

כרמי הודה בקיום יחסים עם שתי מטופלות, והשבוע פורסם גזר דינו. מה שבעיקר מעניין בפסק הדין זו הדרך שבה יישמה השופטת את תהליך "הבניית שיקול הדעת בענישה". ליתר דיוק, הדרך שבה התייחסה להתנהלותו של כרמי לאורך ההליך הפלילי.

כרמי קיבל החלטה שלא להיאבק על חפותו, להודות במיוחס לו, להימנע מניהול הליך הוכחות ולשתף פעולה עם התביעה

אומנם האדם יראה לעיניים ורק ה' יראה ללבב, אולם אין לזלזל בעיניים. הן מסמנות את גבולות האחריות האנושית, בבחינת אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. מפסק הדין עולה תמונה נדירה יחסית: כרמי החליט לפסוע במסלול הארוך והמייסר של בעל התשובה, לפחות ברמת העיניים. הוא קיבל החלטה מודעת שלא להיאבק על חפותו, להודות במיוחס לו, להימנע מניהול הליך הוכחות ולשתף פעולה באופן מלא עם התביעה. יהיו מי שיאמרו, עד כדי "להושיט ראשו לשחיטה".

הוא חסך מהנפגעות את העלייה על דוכן העדים. "מדובר בעניין משמעותי", ציינה השופטת, "הן בשל הקושי העצום של כל אחת מהן לשוב ולשחזר את תיאור הפגיעה בה, הן בשל רצונה של א' בשמירה קפדנית על פרטיותה". הפסיכולוג המוערך שמצא עצמו על ספסל הנאשמים, בחר להביע חרטה מלאה מול הנפגעות. הוא "תיאר בדמעות את החרטה הרבה שחש על מעשיו, המלווה את מחשבותיו באופן יומיומי", שחזרה השופטת. "הנאשם טען כי מצפונו מייסר אותו עד כדי מחשבות אובדניות, אך הוא בחר לחיות, בין היתר כדי להתמודד עם מעשיו ולא לברוח מהם. הנאשם תיאר עוד כי פגע לא רק במתלוננות אלא גם בבני משפחתו ובחבריו שנתנו בו אמון, ובמטופליו שהוא נאלץ להפסיק את הטיפול בהם באחת, סמוך למעצרו. הנאשם אמר כי אינו מבקש להצדיק את מעשיו על רקע ההפרעה שממנה הוא סובל, אך טען כי בעת ביצוע המעשים היה 'מחוץ לדעתו', 'בהארה ובחשכה בו זמנית' ו'בחוויה של אהבה אינסופית' ולא ראה את החושך, כלשונו. לדבריו, הוא עבר טיפול שיוביל לכך שלעולם לא יפגע באף אדם. עוד תיאר כי חלק מחבריו מחרימים אותו בשל מעשיו, וכי הוא סופג השפלות מעוברי אורח כשהוא יוצא לרחוב. בדבריו פנה הנאשם גם לק' שישבה באולם והתנצל לפניה על מעשיו".

כרמי החליט לוותר מיוזמתו על רישיון הפסיכולוג שלו, מבלי להמתין להליך חיצוני. בכך קיבל על עצמו לא רק כפרה מעין קבלית של גלגולי שלג מעורב בזפת ונוצות, אלא גם פגיעה כלכלית, ולמעשה שבר בעצמו את מטה לחמו. סקפה־שפירא מעידה כי "בכל הזדמנות שנקרתה – לפני חבריו, לפני שירות המבחן, לפני המטפלים וגם בבית המשפט, הנאשם שב ונטל אחריות מילולית על מעשיו, הביע צער וחרטה עליהם", ואף הסכים לפצות את הנפגעות בהיקף שבו נתבע, ללא ויכוח. זה לא הכול. כמכוּר המודע לחוסר יכולתו להוציא עצמו מבית האסורים, "התחיל הנאשם טיפול מיוזמתו לאחר שחרורו ממעצר, והוא משולב בטיפול ייעודי לעברייני מין. חוות הדעת של מרכז הטיפול 'התחלה חדשה' מפליגה בשבח ההתקדמות שעשה הנאשם מאז תחילת הטיפול".

על כל זה נוסף הקלון החברתי שנכפה עליו: "שמו של הנאשם ומעשיו התפרסמו באמצעי התקשורת באופן תדיר; הגעתו לבית המשפט והדיונים בעניינו התנהלו לקולם הרועש של הפגנות שנערכו למרגלות בית המשפט וקראו למצות עימו את הדין; הוא נזקק לליווי של משמר בתי המשפט על מנת שיתאפשר לו לעזוב את בית המשפט וללכת לדרכו, והפך מושא לבוז והשפלה כאשר כרזות המכנות אותו בכינויי גנאי פוזרו באזור מגוריו".

האם מסע הצלב והטיהור שבו בחר כרמי להעביר את עצמו הועיל לו? ובכן, באופן מוגבל למדי. עונשו נקבע בין השליש התחתון לשליש האמצעי במתחם הענישה שנקבע. השופטת הקפידה לציין שלא הסכימה להסתפק ברף התחתון. היא התייחסה באופן מסויג לחרטה שהביע ולבקשת הסליחה מהקורבנות, ומתחה ביקורת על עצם העובדה שהֵהִין לאזכר את מחלת המאניה־דיפרסיה שהוא סובל ממנה: "הנאשם, אשר לא ביקש לקבוע כי לא היה אחראי למעשיו, שב ותולה אותם בהפרעה הנפשית שממנה סבל, ובכך מרחיק מעצמו את הפסול המוסרי הכבד שדבק במעשים. בנסיבות אלה, קשה לקבוע כי נטילת האחריות על המעשים היא עמוקה ומלאה".

היא גם לא מתרשמת מהחלטתו ללכת לטיפול: "אין ספק שהכלים הטיפוליים, העבודה על מעגל העבירה וזיהוי מצבי סיכון, הם מושגים שמוכרים לו היטב, ואף על פי כן הוא לא השכיל להשתמש בהם כדי לעצור את עצמו מלבצע את העבירות. על כן המשקל שיינתן לטיפול בנסיבות המקרה דנן הוא מדוד"; למרות הביוּש החריף שספג, השופטת קובעת כי "הנאשם לא נותר בדד. כפי שנוכחתי לראות בדיונים, הוא עטוף בחברים, מכרים, עמיתים ובני משפחה". היא גזרה על כרמי קרוב לשלוש וחצי שנים בכלא, ותשלום קנסות לנפגעות.

חברה מתוקנת צריכה לשאוף לכך שכל עבריין שנתפס בקלקלתו ינהג כמו כרמי. חברה בריאה הייתה מתגמלת נאשמים שבחרו בדרך של קבלת אחריות, בקשת סליחה, מאמץ לתקן וקבלה לעתיד. אבל סקפה־שפירא בתוך עמה היא יושבת. היא מבינה היטב שבעידן הקולוסאום ברשתות, אם הקהל לא יגמע מהדם של הנידון, הוא יתאווה לדם של השופט.

הנפרד והשווה

התזמון להשקת הקמפיין החדש של מרב מיכאלי שקוף למדי: הבחירות הקרבות. מיכאלי חייבת לייצר אטרקטיביות לרשימת המועמדים האפרורית והמוזרה שמתפקדי מפלגת העבודה בחרו, ואין כמו התכתשות עסיסית עם חרדים כדי לחולל בלגן ולמשוך תשומת לב. כך נולדה היוזמה לממן עשרות פקחים סמויים שיתכתשו עם נוסעי קווי המהדרין במגזר.

קווי המהדרין היו אטריות קרות גם אשתקד, אבל הנושא עצמו חשוב יותר מהאינטרס הפוליטי הנקודתי של שרת התחבורה, כפי שמעיד הוויכוח הפנים־חרדי שהתעורר השבוע סביב פסטיבל "חבורת תריג" שהתקיים בבנייני האומה. המפיקים מכרו אלפי כרטיסים לסדרת הצגות, ולא הסתפקו בהפרדה אלא הקפידו למקם את הילדים כמו בבית כנסת: בנים באולם המרכזי, בנות ביציע.

מיכאלי חייבת לייצר אטרקטיביות לרשימת המועמדים המוזרה שמתפקדי העבודה בחרו, ואין כמו התכתשות עם החרדים כדי למשוך תשומת לב

החיים קלים בקצוות. אם ננסח את הדילמה במושגים של ערכים ליברליים, אז מנהיגי הציבור החרדים דורשים חירות: תנו לנו לחיות את חיינו בהתאם לתפיסת עולמנו ומצפוננו הדתי, ואל תתערבו לנו בחיים. מנגד, שדולת הנשים – החתומה על רוב העתירות נגד החרדים – דוגלת גם היא בערך עליון יחיד: שוויון. אין דבר כזה "נפרד אבל שווה", והפנטזיה הפנימית שלה היא לכפות את השוויון המוחלט על החרדים, גם במחיר פגיעה קשה בחירותם.

בתווך נמצאים חוק איסור אפליה בשירותים ומוצרים, והפרשנות שנתן לו היועמ"ש הקודם. לא בדיוק בתווך, כי הפרשנות של מנדלבליט סבלה מכיוון פרונט שמאלי, אבל בגדול היא ביקשה לאזן בין הערכים. השוויון מוותר קצת למען החירות, החירות מוותרת קצת למען השוויון. החוק עצמו מחריג "מסגרות נפרדות לגברים או לנשים, כאשר אי הפרדה תמנע מחלק מן הציבור את הספקת המוצר או השירות הציבורי". לכן מותר לארגן מופעי תרבות נפרדים לחרדים, כי אם המופע לא יהיה נפרד הוא לא יהיה, ולחרדים ישנה זכות ליהנות ממוצרי תרבות כמו כל אזרח אחר.

על החוק הוסיף מנדלבליט נדבך נוסף: "שוויון חומרי". תמציתו: "ההפרדה תיעשה תוך הקפדה על מתן תנאים שווים לגברים ולנשים, באופן המבטיח נגישות להתרחשות המרכזית של האירוע". הדרישה הזו לא מופיעה בחוק, אבל ברמה המושגית יש בה היגיון. השמרנים טוענים שיש דבר כזה "נפרד אבל שווה". הדרישה לשוויון חומרי מטילה עליהם את חובת ההוכחה שהפרדה בין גברים לנשים לא פוגעת במוצר או בשירות שמקבלות הנשים.

החרדים דורשים פחות התערבות של המדינה, והעצה שאפשר לתת להם מופיעה בדברי ר' אליעזר במדרש תנחומא: "אם יש דין למטה – אין דין למעלה". אם תדאגו שהנפרד יהיה שווה, לשרת התחבורה תהיה פחות הצדקה לשלוח אליכם פקחים.