גם בעיצומה של סערת "רפורמת ההדרה", היה קשה להבין מי בדיוק קהל היעד שלה. התוכנית של שרת התחבורה יוצאת בבירור נגד החברה החרדית – יש יאמרו נגד הצד הגברי שלה – רק לא ברור בעד מי היא. ולא, נשות המגזר החרדי הן לא בדיוק המרוויחות הגדולות מהאירוע. הרפורמה שולחת חמישה עד עשרה נוסעים סמויים לבית־שמש, לירושלים ולבני־ברק, במטרה לאתר ולמגר את תופעת הדרת הנשים בתחבורה הציבורית. כמו כן, ממשרד השרה נמסר שנהגי האוטובוסים תודרכו למנוע הפרדה בין גברים לנשים בקווים הרלוונטיים, ושהסוגיה החשובה תזכה לאכיפה מוגברת.
רגע לפני שאתם מוחאים כפיים לרוזה פארקס של התחבורה החרדית, כדאי לוודא שלפקחים הנ"ל יש אוטובוס פנוי לעלות עליו באזורים המועדים. המציאות היא שמצוקת האוטובוסים לא מבטיחה זמינות ויעילות, מקום פנוי או עצירה בתחנה. ראש עיריית בית־שמש, עליזה בלוך, הגיבה בתדהמה לפרסום הרפורמה, ודיווחה על חוסר אמון קשה מצד תושבי העיר כלפי התחבורה הציבורית. כשעשרות קווים לא מתפקדים באופן שהולם את גודל האוכלוסייה, האזרח הקטן חוזר לסובארו אַבְרֵייכִים שלו ועולה על הכביש עצמאית. כלומר, זה רק יוסיף לעומס בכבישים, אבל היי – ישיבה מעורבת מובטחת בטויוטה ורסו המשפחתית.
התסכול נוכח התקציב המופנה לקדושת החברה המעורבת במקום לגירעון הגלגלים לא שמור לחרדים בלבד. המאבק המקרטע בתאונות הדרכים, מצוקת כוח האדם בנתב"ג, המחסור בנתיבי תחבורה ציבורית, תקיעת התוכנית להוספת מסילות רכבות, וכמובן כאוס הפקקים היומיומי – פוגעים באוכלוסייה כולה. כשאתה מספיק בנסיעה ממוצעת אחת להאזין לתוכנית אקטואליה, הסכת על תעלומת רצח משנות הארבעים, ושני שיעורי תנ"ך מנומקים היטב – המסקנה היא שאתה נהג מונית או שאתה נמצא הרבה יותר מדי זמן על הכביש. כשאתה מסיר מבט מתמונת עיניו הטובות של עוד ילד שנפל קורבן למולך הכבישים, אתה רוצה פקחים בשטח האש של נתיבי ארצנו לא במחיצות שקופות בנסיעה לכותל או לקברי צדיקים.
העיתונאי חיים אתגר כתב השבוע ברשתות: "בשבוע של קטל בכבישים ולהבדיל טירוף בנתב״ג, שרת התחבורה החליטה שזה הזמן המתאים לתת פוקוס למאבק בהדרת נשים". אתגר מציין שהדרת נשים היא "עניין שצריך לטפל בו, אין ספק", אבל מוחה על התזמון, שעולה ממנו ריח חריף של פוליטיקה אנטי־חרדית. "מדוע לא ראינו מסיבת עיתונאים חירומית… נגד תאונות הדרכים?", שאל אתגר. "גם בנתב״ג, להבדיל, כשכמעט כל יציאה מהארץ היא עינוי, בשיא הקיץ, לא ראינו את השרה בראבק על זה".
הכול פוליטי, זה נכון, ועדיין לא ברור פוליטיקה של מי. אכן, כל מאבק בחברה החרדית מזכה בנקודות באגף המכנה עצמו מחנה השלום (אוי, האירוניה), אבל איזה אזרח שהולך ומזדקן בפקקים עומד לחגוג את ההשקעה המשונה של מיכאלי? מי המצביע הפוטנציאלי בשמאל הליברלי ככל שיהיה שסוגיית הישיבה באוטובוסים בחברה החרדית מטרידה אותו יותר משלל העיסוקים שמיכאלי אמורה לתת עליהם את הדעת בעת הזו?
מיכאלי גאה בהישג בחירתה מחדש ליו"ר התנועה – אירוע היסטורי שלא קרה בשלושת העשורים האחרונים במפלגה אוכלת ראשיה; ובכל זאת, קשה להניח שסוגיות המגדר הן המצפן האידיאולוגי שמטריד יותר מכול את מחנה השמאל הבנוי משוחרי שלום, שוחרי תקציב חברתי ושאר שוחרים. טמפרטורת המזגן ברכבת לצד הסערה הנוכחית מצטרפות לשיח משבש הלשון בכל פנייה לא.נשים וטף.ה, וביחד יוצר אידיאולוגיה שמגחכת עצמה לדעת. יש מאחוריה אג'נדה ואפילו כוונות טובות, אבל הגיהינום שהן מובילות אליו צפוף, עמוס ומסוכן לבריות.
תהיו סמוטריצ'ים
קשה היה לפספס את ההפתעה שחוו עובדי משרד התחבורה בהכירם מקרוב את השר לשעבר, בצלאל סמוטריץ'. בטקס הפרידה ממנו עם חילופי השרים, שבו והדגישו את הפער בין האיש שלמדו להכיר בצורה בלתי אמצעית אשתקד ובין התדמית שליוותה את יו"ר הדוסים דאשתקדיים. סמוטריץ' לא קידם אינטרסים של דתיים ולא תגבר קווי אוטובוס למתנחלים בלבד. הוא בא לעבוד. הוא הקשיב וחקר ולמד את המשרד. הוא דחף יוזמות תקועות, סימן נת"צים, ולא פחות חשוב – היה זמין לאזרח הקטן ברמת המענה האישי בוואטסאפ. כשמישהו ברשתות קיטר על אוטובוסים שדילגו על תחנה או רכבת שלא הגיעה ליעד – הוא טיפל בעצמו בפנייה. גם מירי רגב, המושמצת על קולניותה, השתמשה בסגולותיה כבולדוזר להנעת מהלכים כשהצליחו לשכנע אותה בתועלתם הציבורית.
המחדלים לא התחילו בקדנציה של מיכאלי, כמובן. שרים רבים סבלו מקוצר ראייה בדרך למבוי הסתום שאנחנו מצויים בו. אפשר לומר בוודאות שהם התעלמו משלל תמרורי האזהרה שהציבו בפניהם מומחים, אבל קצת הגזמנו פה עם ההשאלות מעולם התחבורה. ובכל זאת, משרד התחבורה בימיהם לא ביקש לקדם נסיעת ספיישל לשום אג'נדה, הוא בא לתקן ליקויים חמורים בדרכים הראשיות שכולנו עוברים בהן.
הבעיה ברפורמה של מיכאלי לא נוגעת למשרד שלה בלבד אלא לפוליטיקה הישראלית, ששוברת מדי יום שיאי פופוליזם זול. ישראל זקוקה למנהיג שאכפת לו מהכלל – רק מהכלל – ושאשכרה רוצה שנסתדר בינינו. נוכח הקיבעון הפוליטי והשיסוי המשתולל, אנחנו זקוקים למישהו שבאמת ובתמים לא מעניין אותו כרגע הימין והשמאל ובטח שלא המרכז. מישהו שנלך אחריו כי הוא לא ינסה לקדם אחדות מזויפת, ולא ידבר תמידית על מחדלי העבר של ממשלות קודמות או סכנות פוטנציאליות של ממשלות העתיד. אחד שיתעסק במה שהמשרדים שתחתיו נועדו לעסוק בהם – מתאונות דרכים ועד יוקר המחיה, מאלימות בתוך המשפחה ועד השכלה רחבה. עבודה מעשית בלבד שכל עניינה ריפוי והפוגה בקרבות אידיאולוגיים שאנחנו כל כך מצטיינים בהם מאז ומעולם. ותשקוט הארץ ארבע שנה.
ישראל לא לפני הכול; ישראל היא הכול. המנהיג האופטימלי צריך לסחוף אחריו המונים שכמהים לעבודה מאומצת בטריטוריית המכנה המשותף. הבעיה לא בו ולא במתמודדים האחרים. הבעיה אצלנו. למרבה הכאב, נראה שלמנהיג כזה אין מספיק אלקטורט. המנהיג האידיאלי שטובת כולנו עומדת לנגד עיניו היה שמח מאוד לחלץ אותנו מהבוץ הפוליטי אליו נקלענו, רק שאנחנו אידיאליסטים עיקשים מכדי לתת לו את אורך החבל הדרוש כדי לחצות את אחוז החסימה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
