איי דונט קנו האו טו סיי איט, אבל איפשהו בדרך איבדתי את האנגלית שלי. תמיד הייתה לי אנגלית טובה: השילוב בין היותי תלמיד די סבבה לחיבת הילדות שלי למוזיקת רוק כבד שמצריכה ממך לקרוא חוברות של דיסקים, כי אי אפשר להבין כלום מהזמר שצורח כאילו בדיוק עוקרים לו שן בינה, הפכו אותי לילד שמגיל צעיר למדי דובר את שפתם של הלועזיים. בתיכון ניגשתי לבגרות באנגלית ברמת חמש יחידות, שכללה גם מבחן בעל פה. אני לא זוכר כל כך על מה הוא היה, אני רק זוכר שהלך לי פצצה ברמה כזאת שהבוחנת שאלה אותי אם יש לי רקע אנגלוסקסי, אמרתי לה באנגלית "שור", וסיפרתי לה שאמא שלי אנגלו ואבא שלי סקסי. היא צחקה ואני יצאתי מהחדר וידעתי שהציון יהיה לא רע.
בהמשך הדרך, בטיול הגדול בחו"ל, היו לי לא מעט חברים שהייתה להם אנגלית ברמת שפת אם שאין לה מושג באנגלית. גליה, אחת הבחורות שטיילו איתי, הייתה מתעקשת לשאול אותי על מילים ואז להשתמש בהן. פעם אחת היא ניגשה אליי בעודי יושב על איזה חוף בתאילנד ושאלה אותי "יותם תגיד, איך אומרים מבולבלת?". עניתי לה confused, אז היא ניגשה למלצר תאילנדי מסכן וביקשה confused agg לארוחת בוקר.
תמיד התגאיתי באנגלית שלי. הנער הקטן מעפולה הסתובב ברחבי המזרח הרחוק והצליח באמצעות האנגלית המפוארת שלו לגרום לחבורת בריטים בגואה לחשוב שהוא בכלל בריטי כמוהם (הערת צד: זה היה ממש מאוחר בלילה והם שתו את כל הודו). בכל אופן, כמו שכבר הבנתם, הייתה לי אחלה אנגלית; ומסתבר דט איי לוסט איט.
בערך נרגש
לפני שבועיים הוזמנתי לארוחת צהריים עם דמות אמריקנית מוכרת בחוגי הימין. לפגישה הוזמנו כל המי ומי, בערך עשרים אנשים – חלקם מוצלחים ממני, חלקם מוצלחים ממני – שרצו להעביר ארוחת צהריים עם איש מעניין וחשוב. ישבנו עשרים אנשים בח', כלומר ב־H, וכל אחד היה אמור להציג את עצמו כדי שאורח הכבוד ידע במי מדובר. לפי סדר הישיבה הייתי אמור להציג את עצמי שני לפני הסוף.
יושבי ה־H הציגו את עצמם באנגלית כל כך טובה שבאיזשהו שלב האורח, אמריקני מלידה, ביקש שידברו באנגלית קצת פחות גבוהה. פרזנט התערבב עם סימפל, פרוגרסיב התערבב עם פיוצ'ר, אנשים דיברו ולפעמים נראה לי שניהלו תחרות שהמנצח בה צריך להשתמש במילה עם הכי הרבה הברות באנגלית שיותם לא מכיר. "אפרוקסימטלי" ו"אינת'וזיאסטיק" הושלכו לחלל האוויר כלאחר יד – ואני משתמש פה רק בדוגמאות שאני מכיר, כן? חצי מהמילים, אני מוכן להתערב, נאמרו רק במסגרת מתיחה שמטרתה לגרום לי להיות – כמו שאמרה גליה שרצתה ארוחת בוקר – very very confused.
תורי הלך והתקרב, וניסיתי לסדר לי בראש פסקת היכרות הגיונית שלא תהיה מורכבת מדי, ומצד שני לא תהיה מביכה ברמה שהיא כוללת בעיקר מילים כמו me, dog, banana.
ניסיתי להבין לאן נעלמה האנגלית הנפלאה שהייתה לי. מתברר שלדבר אנגלית זה לא כמו לרכוב באופניים, וכן שוכחים איך עושים את זה. אני מניח שקרה לי מה שקורה לכל רכב שלא נוסעים בו חודש: הוא מתקשה להניע. המוזיקה שאני שומע – דקלון, חיים משה ועדן חסון – פחות פונה לקהל הבריטי, סרטים בקושי יש לי זמן לראות, ונותן השירות האחרון שדיבר איתי אנגלית היה פקיסטני שניסה לעזור לי להתקין את האופיס החדש שקניתי. האנגלית שלו הייתה בערך ברמה שיש לי, ובמקום לעזור זה לזה לשפר את השפה, שנינו רק גרמנו נזק לאנגלית.
המעגל המשיך להציג את עצמו. שני אנשים לפניי, והייתי בלחץ היסטרי. היי, היסטרי זה באנגלית! אולי פשוט אודה שאני קצת היסטרי מהמפגש וכולם יסלחו לי. התור הגיע לבחור שלפניי, שהביא אנגלית מצוחצחת עד כדי כך שבזמן ההצגה העצמית התקשר אליו בחור אקראי מבירמינגהאם להחמיא לו.
זהו, הגיע תורי. והפסקה שהכנתי בראש התערבבה והתפזרה לכל עבר.
מירקל גלוי
האורח המכובד הביט בי, אני הבטתי בו בחזרה, וכולם הביטו בי בציפייה מהולה ברצון לשמוח לאיד. השתהיתי לכמה שניות, וכלום לא יצא. עשיתי מה שכל אדם הגיוני היה עושה: דפקתי שני שיעולים לאגרוף, ביקשתי סליחה, כלומר סורי, ודפקתי שלוק מים. התפללתי קלות לגוד במרומים ולחשתי לעצמי בלב: Yotam, you can do it.
פקחתי עיניים ומתוכי יצאה פתאום האנגלית הכי טובה ששמעתם. שמעתם על הספרדיה שהתעוררה מתרדמת עם מבטא בריטי מושלם למרות שמעולם לא הייתה בבריטניה? אז בלי תרדמת, הצגתי את קורות חיי באנגלית מושלמת וכמעט מתוך אינסטינקט הוספתי ביקורת קצרה על המהדורה האחרונה של מילון אוקספורד, שהייתה לדעתי פשטנית ושטחית מדי.
אין לי מושג מאיפה יצאה האנגלית הזאת. בפעמים האחרונות שדיברתי באנגלית נשמעתי כמו שחקן כדורגל ישראלי בחו"ל שמגבב בריאיון פעמיים pass ו־coach אחד לצד ארבע team, ובטוח שהוא יודע אנגלית. אבל אשכרה קרה לי miracle. רוצים לדעת מנין האנגלית שלי? לא מהמקלחת, אלא מהבושה.
בהמשך האירוע שתקתי. כולם דיברו ושאלו שאלות, אבל העדפתי לא לפגוע ברושם שהותרתי. ידעתי גם שזה חד־פעמי. אין מצב שאני שולף שוב איכות כזאת. כשנגמר האירוע כולם ניגשו לאורח החשוב ונפרדו. חיכיתי לתורי כמעט אחרי כולם, ניגשתי אליו, לחצתי את ידו, והוא אמר מתוך נימוס שהיה תענוג לפגוש אותי. רציתי להגיד לו שגם לי, ושאשמח אם נוכל להישאר בקשר של מיילים מדי פעם, אבל אחרי כל האנגלית האוקספורדית שלי חזרתי לעצמי ויצא לי "סו יאללה סאלאמת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
