“אני מתחילה דיאטה בנופש, מצטרפת?“, זרקה אחותי רגע לפני שנפגשנו כולנו לחופשה משפחתית בווילה מזדמנת באוגוסט. חשבתי לעצמי: דיאטה? אוגוסט? נופש? איזו מסירות נפש! איזו אחות קדושה יש לי! יאללה, אתמוך בה, למה לא. גם אחסוך מעצמי הכנסת שטויות לא מזינות לפה, ועל הדרך אוסיף מסירות משלי: אנצל את ההתנזרות גם כדי להיגמל קצת מהטלפון במהלך החופשה. הרגשתי חדורת מטרה, אצילת נפש, יקירת זכויות האדם והעקרונות – ויצאתי לדרך.
“פשוט החלטתי“, אמרה לי כממתיקת סוד, “להיות כל הזמן במים. גם אם זה רק עם הילדים הקטנים. כי כשאת לא במים את כל הזמן בולסת“. מחושב! חשבתי לעצמי. אם אהיה הרבה במים – גם לא אכניס שום דבר לפה, וגם לא אגע בטלפון. והופ, אני בבגד ים.
עברה שעה. כיף במים, כיף עם המשפחה, משחקים, שירים, שמח, קלי קלות. מי רעב כשכל כך כיף? ומי בכלל מרגיש שחסר פה משהו. מסך? רשתות? לא נוגעת.
עוד שעה עברה. השירים בפלייליסט התחילו לשעמם, ויצאתי להחליף סגנון. מבט חטוף בטלפון, ופתאום: “נו יעל“, צעקו לי מהבריכה, “מה קורה עם השירים? את כבר שעה ככה“. קלטתי שאני עומדת באותה הפוזה ליד הרמקול הגדול, בלי לשים לב שנשאבתי למלא הודעות ואטסאפ ולמבט “חטוף“ בפייסבוק ובטוויטר, תוך כדי שאני מנשנשת ענבים מתוקים ושתי עוגיות אוריאו ועוד כמה תמונות באינסטגרם. “שנייה אני שמה שיר“, עניתי במבוכה קלה, שתיתי כוס מים והנחתי את הטלפון.
מדי פעם נזכרתי באיזה פוסט שתכננתי לקרוא, באיזו תגובה שעלתה בראשי וטרם כתבתי אותה. לא נוגעת בטלפון, אני מתמקדת במה שמולי
חזרתי למים, מניחה את המצפון על שפת הבריכה ומנסה להתעלם מתחושת השובע שמזכירה לי שחיללתי את קדושת הדיאטה שהצהרתי שאני מצטרפת אליה. התמקדתי בכיף: שיחות עם ילדים ואחיינים, כמה רגעים ארוכים בג‘קוזי עם כל הגנון לבית משפחת קובי המורחבת, מצופים כתומים, טיטולי ים וצחוק מתגלגל. באמת שהם נראים יפים יותר כשהטלפון לא בסביבה ואין פילטר בעדשה.
כבר צהריים, מישהו צריך להכין ארוחה. יצאתי מהמים, התנגבתי על שפת הבריכה, ונכנסתי להכין משהו לכל הגדוד. כשהשניצלים בתנור הבטתי הצידה: נורית החיווי של הטלפון מהבהבת בצבע ירוק, יש לי כנראה הודעה. נו, מה כבר יקרה? עברו כמה שעות (או דקות?) מאז שהצצתי בו, אז רק עוד שנייה קטנה.
חתן תחזוקה
“יש ריח של משהו נשרף“, שמעתי פתאום את אמא, הרמתי עיניים ונזכרתי: אוי לא. אני על השניצלים והאורז! תודה להשם יתברך, לא נשרף כלום. כמעט.
הנחתי את הטלפון רחוק, על מדף גבוה. חזרתי לענייני הארוחה, קראתי לכולם. ישבנו, אכלנו, דיברנו. לא נוגעת בשניצלים, אני בדיאטה. רק סלט, קצת אורז, זוכרים? אני תומכת באחותי הקדושה.
אחר הצהריים עבר בנעימים: הילדים מול מסך הטלוויזיה הענק של המתחם המשותף, ואני יחד עם אחיותיי וגיסתי מסדרת ומארגנת הכול. פטפוטים, צחוקים, רגוע בסך הכול. מדי פעם נזכרתי באיזה פוסט שתכננתי לקרוא, באיזו תגובה שעלתה בראשי וטרם כתבתי אותה. לא נוגעת בטלפון, אני מתמקדת במה שמולי.
הלילה ירד, ואני בחרתי חדר ללא קליטה וללא טלוויזיה. בגמילה, אמרנו? אז עד הסוף.
קמתי בבוקר וגיליתי שיש סתימה בשירותים. דיווחתי לאחראים. ארוחת בוקר, בגדי ים, ילדים, אחיינים, שירים, ואיש התחזוקה האדיב הגיע לסדר את הסתימה העקשנית. התחברתי אליו, הכנתי לו קפה, ובטעות הכנסתי לפה איזו קוביית שוקולד תועה. פזלתי לכיוון הבריכה ולעסתי מהר. אף אחד לא ראה, זה לא קרה.
הסתימה לא השתחררה. איש התחזוקה היה נחמד מדי, ואבא שלי הצטרף לשיחה (“זה בעלך?“). אבא סיפר לו עליי, והשיחה ירדה לפסים אישיים מדי. “השירותים כנראה מקולקלים, גברת, בואי אני אפתח לך מתחם נוסף כפיצוי. בת כמה את?“. טוב, אולי אני צריכה בכל זאת קצת מסך. ברחתי מהר לספר לעוקבים ברשת על כמעט הצעת נישואין שהייתה כאן. עברה שעה, ומצאתי את עצמי יושבת על שאריות במבה, ביסלי ושאר החטיפים שכל האחיינים והילדים שלי השאירו בזירה. “אמא, בואי כבר“, שמעתי צעקה, ניערתי פירורים ולייקים וחזרתי לבריכה.
פרשתי מהנופש עם שתי פריכיות וקצת צימוקים לרגל אירוע של חברה טובה. שמחתי בשמחה, מחיתי דמעה, שיתפתי עוקבים, העליתי תמונה, התנזרתי מלחם. דיאטה, אמרנו. לא נגעתי בפחמימות, רק פרגית וברוקולי, וחזרתי לנופש.
בבוקר חזר איש התחזוקה. "השירותים מתוקנים, סידרתי לך אותם גברת". ירדתי לארגן ולסדר את הבלגן בחדרים – אין שם קליטה, גם לא חלונות. עליתי בחזרה, נשמתי אוויר, פתרתי משבר במערכת היחסים בין כמה זאטוטים, שוחחתי קצת עם המתבגרות. בריכה, שירים, צחוקים. גנבתי לילד קטן כמה סוכריות, ונזכרתי שעוד לא כתבתי טור לעיתון. “תנו לי שעה, ואני מסיימת את זה“, הודעתי לכולם. רצתי לטלפון, התיישבתי לכתוב, על הדרך שוטטתי ברשתות ומדי פעם ניגשתי למקרר לחטוף משהו.
שעתיים עברו, לא סיימתי לכתוב. כן סיימתי כמה קרואסונים עסיסיים. הדיאטה עלתה על שרטון, וגם ההתנזרות מהמסך. החלטתי לא להיכנע: שתיתי כוס מים, סיימתי את הטור, שלחתי. את הטלפון הנחתי בחדר ללא קליטה: נועלת, בורחת, מתפללת שהפעם לא אגע בו עד הערב.
בינתיים אני עוד כאן.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
