לקחי מבצע עלות השחר נלמדים בצה"ל, ולהבדיל גם מעבר לגבול. ככל הידוע פה, הג'יהאד האסלאמי שלאחר המבצע הוא ארגון בדיכאון. הדימוי העצמי שלו בשפל. תחושת הבידוד בשיאה. בארגון השכן, חמאס, שמחים לאידו, אך כמובן מפנימים בצער את תצוגת היכולת הצבאית של ישראל. שלושת ימי הקרבות הזכירו לחמאס מה צה"ל מסוגל לעשות מעל ומתחת פני האדמה. ביום שישי לפני שבועיים חיל האוויר פגע בדייקנות בבכיר הג'יהאדיסטי שניסה למצוא מקלט במרומי בניין הומה אזרחים, במבצע שומר החומות הוא הרס תשתית חמאס בעומק של 20 קומות מתחת פני האדמה.
לקהילת הביטחון ברור שטראומת שומר החומות גרמה לחמאס לנצור את אשו לפני שבועיים, אבל צמרת הקהילה מעלה על נס עוד עניין לא־קטן שתרם להרתעה: מצעד הדגלים האחרון בירושלים. נחישות ישראל לקיום המצעד בתוואי המסורתי שלו, וההשתתפות ההמונית בו, מתבררים בדיעבד כנכס ביטחוני. בערב תשעה באב חמאס נזכר באירועי יום ירושלים, ופעל בהתאם. כלומר, לא פעל.
הבה ניזכר גם אנחנו: לקראת יום ירושלים השנה, אחרי חודש רמדאן מדמם, חמאס תבע מישראל שלא לקיים את מצעד הדגלים, ואיים ב"מלחמה חדשה עם הכיבוש, שכל עמנו יהיה שותף לה". סנוואר ואנשיו העריכו כי ירי הטילים לעבר בירת ישראל ביום ירושלים אשתקד, יגרום לממשלת ישראל להיכנע שוב לאולטימטום המחוצף, כמו קודמתה שנכנעה ובכל זאת ספגה טילים ונגררה לסבב לחימה ארוך בדרום.
הפעם, האולטימטום של חמאס נדחה על הסף. ראש הממשלה (הפורש) נפתלי בנט עקף את ההתנגדויות של שר הביטחון בני גנץ ושל שר החוץ יאיר לפיד. על דעת הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראש השב"כ רונן בר והשר לביטחון הפנים עמר בר־לב הוחלט לקיים את המצעד. הודעה רשמית על כך פורסמה בעוד מועד, כדי למנוע חרטה ולחצים.
בכל זאת, השגריר האמריקני בישראל התאמץ קשות לבטל את המצעד. בשלב מסוים גם הבית הלבן התערב ישירות, ואף איים שלא לעמוד הפעם לצד ישראל אם חמאס שוב יגרור אותה למערכה. מסרים מתאימים טופטפו לתקשורת הממוסדת פה, וכהרגלה היא ליבתה בחריצות את התבהלה. בכירי שמאל זעקו באולפנים, בעיתונים וברשתות שהארץ תבער אם רבבות אנשי ימין יורשו לצעוד עם דגלי ישראל בלב העיר העתיקה. סגן השרה יאיר גולן, למשל, קבע בריאיון לרדיו 103 שמדובר ב"ניסיונות חוזרים ונשנים של הימין הקיצוני להדליק את המזרח התיכון, לפוצץ את מדינת ישראל". בציוץ בטוויטר הזהיר גולן ש"הילדים שלנו ישלמו את מחיר הלאומנות המשתלחת, הגאווה השקרית, הפחדנות (של הממשלה) לעשות מעשה לא פופולרי (ולבטל את המצעד)".
היום כבר ברור שמעשה הפחדנות כביכול היה מעשה אמיץ שהשתלם. הממשלה דחתה את הלחצים האמריקניים ולא התמסרה לתבהלה בתקשורת. מצעד הדגלים צעד משער שכם לכותל בהשתתפות המון חוגג וזקוף ראש, לנגד עיניהם הכלות של שונאי ישראל במזרח ירושלים ובעזה. הם התרשמו עמוקות מהמפגן. במקום להבעיר את המזרח התיכון, חמאס הסתפק בנשיכת שפתיים. כאמור, בקהילת הביטחון מעריכים שגם נשיכת שפתיו בסבב האחרון מול הג'יהאד היא תוצאת ההתעקשות לפני שלושה חודשים על קיום מצעד הדגלים, לא רק המהלומות שספג מצה"ל במבצע שומר החומות 2021. השר בר־לב, לא בדיוק איש ימין קיצוני או לאומן שוחר התגרויות בערבים, הזכיר השבוע את המצעד במהלך ביקור עם לפיד במכללה לשוטרים בבית־שמש. בר־לב הזכיר בגאווה את "מצעד הדגלים שהחלטתי לקיים במתכונת הרגילה שלו למרות האיומים וההפחדות".
מותר להעריך שזיכרון המצעד ולקחיו היו גם הסיבה לאישור העלייה היהודית להר הבית בתשעה באב, למרות חילופי הגברי בינתיים בלשכת ראש הממשלה וריטואל איומי חמאס. ההרתעה הישראלית, כך מתברר שוב, היא לא רק שרירי צה"ל או אוזני שב"כ, היא גם הנחישות בעורף, הדבקות במשימה הציונית וההתלהבות האזרחית. "לנפש ולבית לנו מלחמה", קבע אלתרמן כבר בשנות השלושים בשירו המיליטנטי "זמר הפלוגות". הוא הצדיע לתל עמל, כנרת, חניתה, וסיכם: "אתן לנו דגלים, ואנו החומה".
