זמן קצר אחרי שאיתמר בן־גביר שיגר לכתבים הזמנה למסיבת עיתונאים בכפר המכבייה, התקשר אליו בנימין נתניהו בבהילות. תשאיר פתח לריצה משותפת, ביקש ממנו. יו"ר הליכוד לא שולל פיצול בקצה הימני של הבלוק, אבל המשך המלחמה ביהדות התורה לצד הקטטה הפומבית בין יו"ר הציונות הדתית ליו"ר עוצמה יהודית מחלישים את אווירת ההתגייסות בגוש. ההכרזה של בן־גביר נחשבת לצעד שקוף של משא ומתן, אבל מה שקרה בעקבותיה כבר עלול לבשר על אובדן שליטה.
בן־גביר השתכנע שסמוטריץ' מתכוון לרוץ בנפרד דווקא בשבוע שדווח בו על פריצת דרך במגעים. אחרי שהחליפו הצעות דרך אמצעי התקשורת לפני כשבועיים, הזמין בן־גביר את סמוטריץ' לפגישה, קנה דגים במסעדת יוקרה תל־אביבית וערך שולחן מול הים. זמן קצר לפני הפגישה סמוטריץ' ביטל אותה, מסיבות אישיות. בציונות הדתית מתעקשים שהאמת הפוכה – בן־גביר התבשם מהסקרים שחוזים לו שמונה מנדטים, ומאז מנסה להיעלב ולרוץ לבד: "שום דיל שנציע לא ירצה אותו".
הצלחתה של מפלגת הציונות הדתית בסקרים הפכה למכשול שלה: השילוב בין בן־גביר לסמוטריץ' מוכיח את עצמו בדעת הקהל, אבל האגו של השניים גדל בהתאמה. מי שרצו יחד בסבב הקודם ואף פינו מקום למפלגת נעם, חשים צפיפות דווקא במפלגה גדולה יותר. ואולי המאבק העיקש על המקום השביעי מלמד מהי הערכתם הריאלית של הצדדים על התוצאה בתרחיש של ריצה משותפת. השלם יהיה קטן מסך חלקיו, בטח אם נתניהו – שסייע להם בנדיבות בקמפיין הקודם – ישאב מהם קולות בלי לחשוש מאחוז החסימה.
חוסר הוודאות בעניין משפיע גם על הרשימה שסמוטריץ' מבקש לראות בבחירות המקדימות לרשימת הציונות הדתית השבוע: בתרחיש של ריצה נפרדת עדיפה לו רשימה ממורכזת יותר, שלא תתחרה בבן־גביר על קצה הימין אלא תשאב את קולות מצביעי ימינה לשעבר. זו התמודדות רגועה יחסית: בלי רשימות חיסול ועם מיעוט מסרונים מכפישים.
השיטה שבה כל מתפקד מתבקש לסמן עד שמונה שמות מתוך 16 המתמודדים מבטיחה כמעט בוודאות שהח"כים המכהנים יתפסו את ארבעת המקומות הראשונים, והשאלה היא רק באיזה סדר: שמחה רוטמן ומיכל וולדיגר שייכים למחנה המתון יותר; אורית סטרוק ואופיר סופר מזוהים עם תקומה. גם בשמות החדשים אפשר להבחין בחלוקה כזאת: מועמדים כמו רחלי צינקין, יוסף שפייזר והרב דוד פיין עשויים לקרוץ למצביעי ימינה והבית היהודי לשעבר, בניגוד למתמודדים כמו מנכ"ל עוצמה יהודית לשעבר צבי סוכות. ועדיין, הקו מבלבל: סוכות, כמו גם ארנון סגל (גילוי נאות וכו') הם פעילים בולטים בתחום ההתיישבות והר הבית, אבל גם בקו הלאו־דווקא־ביבי שהפגינו. הניואנסים יקבלו משמעות, אם בכלל, רק בתרחיש שבו הרשימות באמת יתמודדו בנפרד.
גדי איזנקוט התלבט עד הרגע האחרון. הרמטכ"ל לשעבר קיבל החלטה עקרונית להיכנס לפוליטיקה, אבל התקשה להכריע למי ממחזריו ייענה. ביום שישי נפגש בנפרד עם גנץ ועם לפיד. מי ששוחח איתו בתום הפגישות התרשם שפניו ליש עתיד. בשבת זה התהפך. יו"ר כחול לבן זיהה את הנטייה של איזנקוט לעבר יריבו, והחליט לשפר את ההצעה, ולמעשה להיענות לכל דרישותיו: שינוי שם המפלגה, מיזוג מלא בין רכיביה, והבטחה לבחירות לראשות המפלגה בעתיד, שעשוי להיות קרוב מאוד אם לא תוקם ממשלה אחרי הבחירות.
ל"כחול לבן התקווה החדשה" היה יתרון נוסף שסייע לה להשתדרג לרשימת המחנה הממלכתי: ההיכרות המוקדמת של איזנקוט עם גנץ, שהיה מפקדו בצה"ל, ועם סער, שהיה מזכיר הממשלה בממשלת שרון כשאיזנקוט היה מזכירו הצבאי. במוצאי שבת התכנסה השלישייה בחשאי בראש־העין לחתימות בביתו של גנץ. מי שבישר ללפיד על ההחלטה היה איזנקוט עצמו, ביום ראשון בבוקר, בטרם שוגרה ההודעה לעיתונות. הרווח העיקרי של גנץ הוא לא בתוספת גנרל על גנרל אלא בכך שמנע את ההישג מלפיד, שהיה יכול להרוויח יותר מחיבור כזה בגלל חיזוק הצלע הביטחונית אצלו. בינתיים איזנקוט לא הביא לתנודה ניכרת במנדטים בתוך הגוש, אבל עצר, לפחות זמנית, את ההתחזקות העקבית של לפיד.
לגנץ יש היסטוריה עשירה של דילול עצמי מאז פרץ לפוליטיקה עם "חוסן לישראל". האיחוד עם איזנקוט מגיע על רקע התוצאות המאכזבות של החבירה לסער. החיבור עם תקווה חדשה בשלב מוקדם של מערכת הבחירות ובתנאים נדיבים במיוחד לא הוכיח את עצמו. סער ניצל מאימת אחוז החסימה אבל גנץ לא קפץ למקום שקיווה להיות בו. כדי להגדיל את סיכוייו להיות ראש הממשלה הוא מהמר על עצם שליטתו בסיעתו, ומצרף לעצמו מתחרה על תפקיד שר הביטחון. גנץ עייף מתפקידי משנה. אם לא יהיה ראש הממשלה, ספק אם יאריך ימים בפוליטיקה.
הנדוניה שאיזנקוט מביא איתו, מתן כהנא, עשויה להיות יקרה ממנו. גם כאן היה להיכרות המוקדמת תפקיד. כשאיזנקוט היה רמטכ"ל כהנא היה אלוף־משנה בחיל האוויר, אולם תפקיד (מסווג) שמילא הביא אותו ללשכת הרמטכ"ל מדי שבועיים. המפגש הפוליטי הראשון ביניהם לפני כמה שבועות היה ביוזמת כהנא. חילי טרופר, שניהל מולו את המגעים מטעם כחול לבן, הבהיר שהם מחכים ל"אבנים הגדולות" (איזנקוט) לפני שיטפלו ב"אבנים הקטנות" (כהנא). אז כהנא החליט לנסות לבנות חומה.
אינזקוט הודיע כבר אז שירצה בכהנא כשותף, בין שיבחר ביש עתיד ובין שיבחר בכחול לבן. אלא שכהנא עשוי להתגלות כאבן כבדה מאיזנקוט: עם כל הכבוד לתנודות התוך־גושיות, כהנא הוא מהמעטים שעשויים להעביר קולות יקרים בין הגושים. הוא יעמוד בראש המטה הסרוג של המפלגה, ודווקא אצל גנץ יהיה מועיל יותר: כעת חמישה מעשרת המקומות הראשונים במחנה הממלכתי מאוישים כעת בידי יוצאי הציונות הדתית. טרופר, זאב אלקין, אורית פרקש־הכהן, פנינה תמנו־שטה וכהנא הם חטיבה סרוגה שעשויה לפנות למנדטים יקרים שמתנדנדים בלב המפה. במחנה הממלכתי הציבו לעצמם מטרה: להשמיד את רשימת הרוח הציונית.
המכה שספגה איילת שקד הייתה כפולה. את ההתלבטות של כהנא היא הכירה היטב, וגם את נטייתו לכחול לבן. את ההחלטה הסופית כהנא היה אמור למסור לה בפגישה ביניהם, אבל הבשורה הגיעה לשקד דרך התקשורת. תגובתה הייתה לסמן אותו ואת חבריו למחנה הממלכתי כמפלגת שמאל. התבטאויותיו של אבו־מאזן בהמשך השבוע סייעו לה להזכיר שמכחיש השואה ומממן הטרור התארח לפני כמה חודשים בסלון שבו נוסדה המפלגה.
המכה השנייה שחטפה הייתה בהכרזה על התמודדות עצמאית של בן־גביר, שתגרום לסמוטריץ' לפנות אל שארית תומכיה מהעבר השני. אם תישאר תחת אחוז החסימה עד הגשת הרשימות, ייתכן שתחסוך מעצמה את ההתבזות ותפרוש מהמרוץ.
בידי הרוח הציונית נותרו מקומות 3 ו־6, שהיא מנסה לאייש בדמויות בולטות מהציונות הדתית הליברלית. הדיון בוועדת הכנסת על פירוק ימינה בעקבות פרישת כהנא שיקף נאמנה את מצבה של הסיעה שהייתה מפלגת השלטון בקדנציה החולפת והתרסקה לרסיסים. אפילו ההחלטה להתפצל בהסכמה הדדית התנפצה מול התנגדות שאר החברים מהקואליציה: יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו, בועז טופורובסקי מיש עתיד ומיכל רוזין ממרצ טרחו להגיע ללוויה של ימינה, כדי להתנגד לפיצול עידית סילמן – עונש על נטישת הקואליציה. סילמן המופתעת הודיעה בתגובה שתתנגד לפיצול כהנא, ואז נמצא פתרון אחר כדי לגייס שליש סיעה שישחרר את כהנא לדרכו: בנט עצמו התפצל יחד עם כהנא ופינטו. על הנייר הוא מוגדר סיעת "ביחד", לבדו. ספק אם מפלגת ימינה תהיה בכנסת הבאה, אבל את נציגיה אפשר למצוא לפחות בשלוש רשימות, ובתרחיש מסוים אולי יותר. השאלה להיכן ינדדו המצביעים עשויה להכריע את הבחירות. מעניינת במיוחד השאלה למי יצביע יו"ר הרשימה עד לאחרונה – נפתלי בנט.
