החופשה הגדולה כמעט מאחורינו. ילדינו ואנחנו כבר מריחים את תחילת שנת הלימודים הבאה, בהנחה שפתיחתה לא תידחה. כמדי שנה בשנה, גם הפעם פתיחת שנת הלימודים בישראל מלווה במאבקים בין ארגוני המורים למשרד האוצר, כשבתווך נמצא משרד החינוך. הארגונים דורשים תוספת שכר ושיפור תנאים, האוצר מצידו מציב תנאים של שינוי שיטות התגמול וצמצום החופשות, ובאמצע מנסה משרד החינוך להציג הצעות משלו.
רק קול אחד לא נשמע במשא ומתן בין הצדדים: קולם של האנשים שמשתמשים בשירותיה של מערכת החינוך, הורי התלמידים בישראל. את דעתם אף אחד לא שואל, וההשפעה שלהם על מקום החינוך של ילדיהם שולית עד בלתי קיימת. היעדר ההשפעה לא מתבטא רק בשאלת התקציב. ההורים בישראל שבויים בידי מערכת החינוך כמעט ללא אפשרות בחירה. בימים אלו למשל מקבלים הורים לילדים בגיל הגן הודעות על שיבוץ ילדיהם בשנה הבאה. לא הם בוחרים את הגננת שתהיה אחראית על ילדיהם הקטנים, אלא גורם עלום כלשהו במחלקת החינוך המקומית.
מערך השיבוץ העירוני קובע להורי ישראל באיזה בית ספר יסודי ילדיהם ילמדו, ובהמשך גם את המסגרת העל־יסודית. הורה עשוי להעדיף גננת אחרת לילדו, או לחשוב רחמנא ליצלן שמערכת החינוך בעיר הסמוכה טובה יותר לצאצאיו, אך הוא נתון לחסדיהם של מחלקת החינוך וראש העיר, כאילו הם האחראים על חינוך ילדיו ולא הוא.
נדמה שנשכח עיקרון בסיסי: החינוך, הלימוד וההכשרה המקצועית של הילדים הם חובה המוטלת קודם כול על ההורים. בעבר, המורים הפרטיים או "המלמדים" (במלעיל) היו מגיעים בשכר לביתו של התלמיד. משם הדברים התרחבו ל"חיידרים" ו"כותאבים", והיום זו כבר מערכת רחבה שמעניקה חינוך לכולם, אבל היא גם בירוקרטית ומרוחקת מאוד מההורים. מרוחקת מדי.
גם לו מערכת החינוך בישראל הייתה מתפקדת באופן מושלם, היה קשה להבין כיצד מופקעות מידי ההורים ההחלטות החשובות ביותר לגבי מקום החינוך של ילדיהם. נוכח מצבו של החינוך בישראל, השאלה מועצמת. תקציב המערכת גדל וצומח, ולמעשה הוכפל בעשור האחרון. חלקו של משרד החינוך בהוצאות המדינה הוא הגבוה ביותר מבין כל המשרדים, שני אולי רק למשרד הביטחון. התוצאות, לעומת זאת, מזהירות פחות. תלמידי ישראל אינם מציגים תוצאות טובות במבחנים בינלאומיים, ולפי הערכות משרד החינוך קיים מחסור של קרוב ל־6,000 מורים בשנת הלימודים הקרובה. מעמדם ושכרם של המורים מקשה על גיוס כוח אדם איכותי, והמערכת עמוסה בירוקרטיה שמכבידה על בתי הספר והמנהלים לשמר את המורים הטובים ולהביא לפיטוריהם של המורים המוצלחים פחות.
שרי החינוך מתחלפים בקצב מסחרר, כל אחד מהם מביא איתו למשרד את רעיונותיו ושיגיונותיו, ומנסה לממשם בטווח הזמן מיידי. האחד מוביל "למידה משמעותית", האחר מחליף אותה בהתמקדות במתמטיקה, והשלישית מעבירה בתוך פחות משנה רפורמה מקיפה במערך הבגרויות, שאיש לא יופתע אם תבוטל ביום שיגיע למשרד שר חדש. גם כאן, דעתם של התלמידים והוריהם לא מעניינת אף אחד.
במשא ומתן הנוכחי מציע שר האוצר ליברמן מתווה שאמור להעניק מעט יותר גמישות ניהולית, באמצעות מעבר לחוזים אישיים ואפשרות קלה יותר לפיטורי מורים. במשרד החינוך רוצים להוסיף לכך גם כלים תקציביים לעידוד מצוינות, ואפשרות לתגמל מורים על חלק מהתפקידים. אלה עשויים להיות צעדים חיוביים, אולם מצבה של מערכת החינוך בישראל דורש רפורמה מקיפה יותר, כזו שתיתן עדיפות לשיקול הדעת של ההורים.
קיימים מגוון מודלים לשינוי כזה, החל בפתיחת אזורי רישום בתוך הערים וביניהן תוך הענקת סמכויות רחבות יותר למנהלים שיתחרו על התלמידים, עבור במודל השוברים שבו כל תלמיד מעניק תקצוב מסוים לבית הספר שהוא לומד בו, וכלה בהפרטה מוחלטת. נכון, בית ספר הוא לא חברת סלולר שאפשר להחליף בכל כמה חודשים, ולכל אחד מהמודלים הללו יש בוודאי גם חסרונות, אבל הכיוון צריך להיות מתן כוח רב יותר ללקוחות המערכת, שחלק גדול מכספי המיסים שלהם מתקצב אותה. אלה האנשים שבאמת אחראים לחינוכם של ילדי ישראל: ההורים.
