הטור הזה צריך להיפתח בגילוי נאות בולט: הייתי הדובר של ח"כ אורית סטרוק במשך כ-4 שנים. שנתיים וחצי מתוכן כדובר ארגון זכויות האדם ביש"ע ועוד כשנה וחצי כעוזרה הפרלמנטרי בכנסת ה-19.
התלבטתי לפני כתיבת הטור הזה. לכאורה עיתונאי צריך לשמור על אובייקטיביות כלפי מושאי סיקוריו. אבל סיבה אחת משמעותית הכריעה את הכף וגם שבע שנים אחרי שנפרדו דרכינו באופן רשמי, אני עדיין מרגיש את החובה לנצל את הבמה שבה אני עובד כדי לקרוא לכל חברי "הציונות הדתית" להצביע לאורית בפריימריז.
הסיבה העיקרית היא שדווקא בגלל אופי עבודתה הדיסקרטי והבורח מקרדיט היא זקוקה לקריאה שכזו. במשך השנים שעבדתי לצידה ראיתי כיצד היא מסמסת ליושבים בישיבות קבינט שמשתמשים בטיעוניה ובסופו של דבר מכריעה את ההחלטה לטובה. היא מעולם לא סיפרה על כך וגם לא תספר. עיקר פעילותה של אורית הוא מאחורי הקלעים. מלבד עבודת החקיקה והנאומים בכנסת או בעצרות למיניהן, עיקר ההשפעה שלה הוא דווקא תחת מעטה חשאיות. השותפים שלה יודעים כי מה שהם אומרים נשאר ביניהם, נותנים בה אמון, וכך היא יכולה לקדם את מה שחשוב ולהשאיר את הקרדיט לאחרים. היתרון ברור, אך החיסרון הוא שמצביעיה לעולם לא יידעו שהיא זו שנתנה את הטון ודחפה להחלטה.
למי שכבר שכח, דוגמה מעולה שכבר פורסמה הייתה שיחת הטלפון שקיימה בשבת שאחרי חטיפת הנערים. זהו סגנון העבודה שלה במשך כל ימות השבוע, בכל שעות היממה כפשוטו. יממה לאחר חטיפת הנערים, לאחר כניסת השבת, אורית הבינה שככל הנראה הקבינט יתכנס כדי לדון בסיפור והתקשרה לשר דאז בנט כדי להוביל את החזרתם של משוחררי עסקת שליט חזרה לכלא, במטרה להפוך את המשוואה שחטיפה פירושה שחרור מחבלים (באותו זמן כמובן לא היה ידוע כי הנערים כבר אינם בין החיים). אורית לא הסתפקה בכך: היא התקשרה גם לח"כ נוסף שישב בקבינט כדי להשפיע על ראש הממשלה לקדם את העניין, וגם למקורב לשרת המשפטים דאז, ציפי לבני, כדי לשכנע אותה ליצור את התשתית החוקית הנחוצה למהלך כזה.
ולא רק באירועים גדולים כאלה. הרבה לפני שהפכה לח"כית כונתה סטרוק "הח"כית ה-121". ללא משרד, ללא עוזרים, רכב או משכורת, היא רצה בין לשכות הח"כים והשרים ופעלה למען ארץ ישראל: יזמה דיונים, חקיקה, העלתה נושאים לסדר היום והכל באמצעות הח"כים שלא יכלו להגיד לה לא. אני יודע שהיו כאלה שלעגו לה מאחורי הגב שהיא נודניקית ולא מרפה. האגדה מספרת שבכל פעם שהיא הגיעה לביתה בשעות לא שעות, הייתה מסמסת ל-10-15 ח"כים את אותה הודעה: "תחזור אלי דחוף". תמיד היו שניים או שלושה שהיו מתפתים ומתקשרים, ולכל אחד מהם הייתה לה משימה חשובה שהעבירה להם, כשברקע נשמעים קירקושי הכלים שהיא רחצה ב-1:00 בלילה.
גם היא ידעה שלועגים לה. שאלתי אותה פעם אם לא מפריע לה להשפיל את עצמה והיא ענתה: "אני מבינה את השאלה אם הייתי מבקשת משהו בשביל עצמי. אבל אני מבקשת בשביל ארץ ישראל, אז מה אכפת לי?" אני יודע שעד היום זו הנחת היסוד שאיתה היא עובדת: היא "עבד לעם קדוש". אז אם היא בורחת מהכבוד ולא עושה חשבונות לעצמה בשביל ארץ ישראל, אני לא אהיה פיינשמקר בגלל שאני עיתונאי ואמליץ עליה בכל פה: אורית סטרוק חייבת להיות בכנסת.
גם בנבחרת הערכית והחרוצה של הציונות הדתית היא מתבלטת מעל כל השאר: יש לה את היכולת המדהימה לברור עיקר מהטפל, לברור את ההתלהמות ממה שאפשר לעשות באמת. לרדת לפרטים ומרגע שנבחרת דרך הפעולה הנכונה לדחוף אותה בכל הכוח. בכל תחום היא יודעת לייצר שיתוף פעולה עם כל חלקי המפה הפוליטית בכנסת. מחקיקה נגד אלימות שוטרים יחד עם דב חנין מחד"ש, דרך הליכה משותפת לבתי אבלים עם ח"כ מוסי רז ממרצ ועד קידום מיזמים חברתיים עם חברי כנסת מ"יש עתיד".
אחרי כל כך הרבה שנים בכנסת כח"כית וכפעילת ציבור לא רשמית, הגיע הזמן שאורית תהיה שרה בממשלת ישראל, וגם לשם כך היא צריכה להיבחר במקום גבוה מאוד ברשימת הציונות הדתית. הגיע הזמן שהניסיון הרב, הכלים והתכונות שבאמצעותם היא הביאה כל כך הרבה עשיית טוב לעם, לארץ ולתורה, יעמדו לרשותה גם סביב שולחן הממשלה.
