האם אלה באמת חיים טובים?

"אם לא היית פוגשת את נדב, אני לא הייתי מכירה את לילוש, אז מזל מזל שהכרת אותו".

ככה בערך התחילה השיחה המרתקת שהיתה לי עם מאיוס שלי באוטו.

היינו לבד. היא ואני. נסיעה של שעה וחצי לפנינו מבאר שבע הביתה. אנחנו חוזרות מה"שלושים" לפטירתו של סבא שלה. זאת הפעם הראשונה שהיא יכולה לשבת אתי מקדימה. קנינו פרינגלס ומיץ לדרך וטינפנו את האוטו. זמן איכות של אמא וילדה שבדיוק חגגה תשע. 

היא מכירה את נדב מאז שהיתה בת ארבע, כבר יותר מחצי מהחיים שלה. "זה מטורף", אני חושבת לעצמי. היא גרה איתו באותו הבית כבר ארבע שנים. גוגל תמונות מעלה כל הזמן זכרונות. הנה, בתמונה הזאת, היא אפרוח צהוב, בגן שעשועים עם האיש המופלא הזה שלי. כאן בתמונה הזאת, הוא מכין לה ארוחת ערב. כאן, הוא פשוט מחבק אותה אחרי מקלחת וארוחת ערב. היא שמרה אותו כאיש קשר בפלאפון שלה תחת השם "נאדוב". 

***

האם היא זוכרת בכלל חיים אחרים? 

אני לא בטוחה שעצרתי הרבה לחשוב על כמה מורכבים החיים שלה וכמה אני גאה בה על היכולת שלה לנווט אותם באופן בוגר. 

רוב הזמן נוח לי להסתפק בזה שאני יודעת שטוב לה. אבל האם אלה באמת חיים טובים?

אבא שלה ואני נפרדנו על הנייר כשהיא עוד ינקה. כמה חודשים אחר כך, זה היה רשמי. האם אלה חיים טובים? כשהיא הייתה רק בת שנתיים, היא כבר עברה מבית לבית. כשהיתה בת חמש, כבר ליוותה אותנו לחופה. האם אלה הם חיים טובים?

אף אחד, כלומר… אני, לא ממש שאלתי אותה לדעתה בעניין. 

האם אלה הם החיים הטובים? 

אינני יודעת. איכשהו, לא באמת היו לנו אפשרויות אחרות. זה ברור לי. עשינו מהלימון לימונדה. זה הכל.

***

"מזל שיש לי את לילוש", היא המשיכה ואני נפרדתי מהמחשבות שלי, "אבל אני מתגעגעת מאד לימים שהיינו לבד".

באמת?

מה היא בכלל זוכרת?

"את זוכרת אמא, איך אחרי סעודת שבת בערב, היינו מוצאים את השוקולדים ואת היית שותה קפה והיינו יושבים ביחד בסלון עד שהיינו נרדמים"?

כן. אני זוכרת.

באמת היה כיף. באמת היה לנו תא קטן ונעים שקראנו לו "משפחה". 

מה היה חסר?

לכאורה כלום. 

***

והחלטתי פתאום להסביר לה הכל. היא מספיק גדולה. "מאיוס, אהבה שלי, בטח שאני זוכרת. באמת היה לנו טוב. הייתה לנו שלווה. היה לנו סדר משלנו בחיים. הייתה שגרה כזאת. היינו יחד. 

אבל לכם, מאיוס, היה אותי. וזה מה שילדים צריכים. הורים. אבל חשבת פעם מה ההורים צריכים? 

לי… לא היה אף אחד. כלומר, היה לי אתכם, אבל אנשים מבוגרים צריכים זוגיות". 

***

היא גלגלה עיניים ואני צחקתי. זה אותו המבט שהיא מעניקה לנו כשהיא רואה אותנו מתחבקים במטבח. היא חושבת שאנחנו איומים. בכל זאת, היא רק בת תשע.

ראיתי שהעיניים שלה מתחילות להיעצם. כבר היה מאוחר. השכבתי את המושב שלה לאחור ואמרתי לה שהיא יכולה לישון. כשנגיע הביתה, נדב ירים אותה למיטה שלה. אני כבר מתקשה בזה. בכל זאת, היא כבר בת תשע.