בחירת השם "המחנה הממלכתי" לרשימתם של בני גנץ, גדעון סער וגדי איזנקוט היא הכרעה מוצלחת במיוחד. אכן, ממלכתיות היא בדיוק מה שהחברה הישראלית, ובמיוחד הפוליטיקה שלה, חסרה זה שנים רבות.
בעידן פוליטיקת הזהויות, שוב ושוב מתברר שמחנות שונים מוכוונים להתנהל לא לפי הטובה הכללית של החברה והמדינה, ואפילו לא בהכרח לפי ערכי הקבוצה שהם משתייכים לה (ראו הצבעות סיעות האופוזיציה בכנסת האחרונה), אלא לפי מיקומם הסוציולוגי של מי שנחשבים אויבים וידידים. כך, למשל, אבישי בן־חיים ממליץ למזרחים־מסורתיים להתמסר לליכוד גם אם התנהלות נבחריו אינה מוצאת חן בעיניהם, רק משום שהליכוד נחשב למעוזם של המזרחים המסורתיים. חמור יותר: גם את עצם העובדה שהתנהלות נבחרי הליכוד אינה מוצאת חן בעיני חלק ממצביעיו הוא שופט, במיטב המסורת המרקסיסטית המתנשאת, כתודעה כוזבת שהושתלה במוחם.
לכן טוב וחשוב שמול מחנה הליכוד והמפלגות הדתיות תוצב חלופה לא בהקשר "שמאלני"; ממילא בטווח הנראה לעין אין לישראל פרטנר שאפשר להגיע איתו להסדר גם בקווים שיכולים להיות מקובלים על השמאל הציוני. חשוב גם שהמחנה הנגדי למחנה הימין לא יגדיר את עצמו בהכרח כ"ליברלי". הצרכים של כל חברה כוללים תמהיל של ערכים ליברליים, לאומיים ומסורתיים, המסתכמים בהגדרה "ממלכתי", כלומר מדיניות המביאה בחשבון את כלל הצרכים של החברה, ואת האיזון ביניהם. בעידן של פוליטיקה שלילית, שמחנותיה מתמקדים בעיקר בהשחרת היריב ולא בהצגת מודל חלופי חיובי, חשוב גם שיהיה מחנה שהגדרתו העצמית כ"ממלכתי" אמורה לחייב אותו לתוכן המתמקד בטוב המשותף ובשיח מתון התוקף עמדות ולא אנשים.
כפי שכתב השבוע באתר מקור ראשון עמיתי שלמה פיוטרקובסקי, הממלכתיות הישראלית ההיסטורית, זו של בן־גוריון, נוצלה לא פעם ככסות לזיהוי הממלכה עם מפלגת השלטון, ומתוך כך רדיפה בעייתית מאוד של יריבי המפלגה. אבל המסקנה של פיוטרקובסקי, לגחך על עצם היומרה לממלכתיות בגלל נושאי שמה לשווא, גם היא בעייתית מאוד. בהיסטוריה האנושית לא היה אפילו ערך אחד שלא נשאו את שמו לשווא: הקומוניזם נשא לשווא את רעיון הצדק החברתי; הפשיזם נשא לשווא את הרעיון הלאומי; אפילו שמה של תורת ישראל נישא לשווא בפי בני עוולה לאורך ההיסטוריה היהודית. צריך תמיד לעמוד על המשמר ולוודא שהמתיימרים לפעול בשם ערך מסוים לא מנצלים את התהדרותם הפורמלית בו כדי לפטור את עצמם ממחויבות כנה אליו, אבל אבוי לנו אם המסקנה תהיה שאין לדגול ברעיונות וערכים בשם החשש שינוצלו לרעה.
הסכנה האמיתית של רעיון הממלכתיות טמונה במקום אחר: המחשבה שהמדינה יכולה למלא את תפקידי החברה. בשם הרעיון הזה לא הסתפק בן־גוריון בפירוק ארגוני המחתרות לטובת צה"ל (בצדק), אלא פירק גם את זרמי החינוך החילוניים, שהיו חשובים בהקניית ערכים שמעבר למכנה המשותף הבסיסי. הוא אפילו השתעשע ברעיון של ביטול תנועות הנוער השונות לטובת תנועת נוער "ממלכתית". אוי לנו אם היה מצליח בכך. לא במקרה, שני זרמי החינוך שנותרו אוטונומיים – החרדי והדתי־לאומי – הם המצליחים ביותר בחינוכם הערכי, לפעמים מצליחים מדי בחינוך רדיקלי מדי. האיזון הנכון הוא שהערכים הממלכתיים, ובראשם המחויבות לכללי המשחק, צריכים להיות התנאי ההכרחי לכינון החברה, אבל בהחלט לא תנאי מספיק. חברה בריאה זקוקה לא רק למחויבות לכללים אלא גם לרוח ערכית, חלוצית והתנדבותית, שאפשר ליצור דווקא בחינוך לתפיסת עולם ספציפית.
כדי להבין את הממלכתיות בהקשרה הנכון, צריך לעקוב אחר המסלול שהביא את בן־גוריון ליצירת הדגל הזה. עם זכייתה של מפא"י בהנהגת התנועה הציונית, הציב בן־גוריון את הסיסמה "ממעמד לעם", כלומר מעבר מתפיסה מגזרית לתפיסה הרואה מול עיניה את העם כולו. זו הייתה המטרה, והממלכתיות נועדה להיות רק אמצעי להשגתה. גם היום, המטרה היא לא רק נאמנות לכללי המשחק, אלא נאמנות לאינטרס הכללי של החברה הישראלית, שבאופן טבעי יצריך איזונים בין תפיסות וערכים. זה צריך להיות גם יעדו המרכזי של המחנה הממלכתי.
