מי שקורא באופן קבוע את המדור הכלכלי של מקור ראשון בשנים האחרונות לא הופתע מדבריו של ישי שנרב ביומן בשבוע שעבר, שיצאו נגד החלטת בית המשפט לחייב את חברת המשלוחים וולט לתת תנאים סוציאליים לעובדיה. גם לי זו לא הייתה הפתעה, אבל בהחלט אכזבה: אם חשבתי שלקידוש השוק החופשי יש אי אילו גבולות, נוכחתי שמתן תנאים סוציאליים לעובדים אינו אחד מהם. עמדתו של שנרב, המייצגת היטב את התפיסה הכלכלית הרווחת בציבור הדתי־לאומי בעשור האחרון, ראויה לניתוח מעמיק כדי להראות לאילו עיוותים מגיעה התפיסה הכלכלית הזו, כשאינה מאוזנת על ידי גורמים אחרים.
רק אני חשתי שבחסות "הקדמה" מהלל שנרב צורת העסקה מפלצתית? קראו את דבריו וחשבו מה דעתכם: "לא פחות מ־25 אלף איש… צובאים על שערי וולט למרות החיסרון הגדול במודל ההעסקה שלה – השליחים שלה הם פרילנסרים או עובדי קבלן, לא שכירים. החברה שולחת את המועמדים לפתוח תיק עוסק עצמאי במס הכנסה ובמע"מ, ומחתימה אותם מראש על כך שלא מתקיימים ביניהם יחסי מעסיק־עובד. משכך היא לא מחויבת לספק להם זכויות סוציאליות, כמו פנסיה, ימי מחלה או הוצאות נסיעה… הרעיון הבסיסי של וולט ושל חברות אחרות בשוק… הוא שבמקום שכל פיצרייה או דוכן שווארמה יעסיקו שליחים משלהם, החברה מגייסת קבוצה גדולה מאוד של שליחים, והאלגוריתם שהיא פיתחה משדך בין השליחים ובין מסעדה שקיבלה הזמנה מלקוח, ועושה זאת בצורה יעילה, מהירה וזולה. אם תרצו, האלגוריתם הזה הוא הבוס הווירטואלי של אלפי השליחים".
בכל מדינה מתוקנת די בכינוי "עובדי קבלן" כדי לתאר העסקה פוגענית, שמחזירה אותנו לראשית ימי המהפכה התעשייתית. אבל בעיני שנרב, לפנינו לא פחות מ"מודל ההעסקה של העידן החדש". הצרה היחידה היא ש"השבוע פגשה הטכנולוגיה המתקדמת הזו את המוסד המאובן ששמו בית הדין האזורי לעבודה", שבעקבות תלונת אחד השליחים ביקש לכפות על וולט את "חשכת ימי הביניים" – זכויות סוציאליות.
למרות העטיפה הנוצצת של גמישות תעסוקתית ואלגוריתם בתור מעביד, טוב עשה בית הדין – כמו מקביליו בעולם – שבלם את השיבה למאה ה־18, לפני שמאבק חברתי בן מאה שנים הוביל לאותה חבילה שרוב השכירים נהנים ממנה כיום: חופשת מחלה, חופשת לידה, הפרשה לפנסיה, דמי חופשה ועוד ועוד. כעת נראה את הכשל שבטיעוניו של שנרב בעד דפוס ההעסקה שקדם למהפכה הזו.
טיעונו המרכזי מבוסס על הערך הקפיטליסטי־ליברטריאני החשוב ביותר: החירות. דפוס ההעסקה הפרילנסרי מאפשר גמישות מרבית לעובד; לעומת זאת, כפיית התנאים הסוציאליים על העובדים ועל המעסיקים, כאשר רובם אינם מעוניינים בכך, היא פטרנליזם מדינתי פסול. המבחן היחיד, לדעת שנרב, הוא מבחן השוק. התור הגדול של המעוניינים לעבוד בוולט מוכיח שיש המעוניינים להיות עובדי קבלן שמרוויחים טוב, אז למה להתערב?
נכון, החירות חשובה, ולא פעם בית הדין לעבודה מגן עליה, למשל כאשר מקומות עבודה מונעים מעובדיהם להתאגד, אך היא אינה הערך היחיד בכלכלה מתוקנת. נתחיל בגמישות. שנרב קובע: אם שליחי וולט יהפכו חלילה לשכירים, "החברה תוכל לקבוע לשליחים שלה את שעות העבודה" (לא מדויק), ואף "לאסור עליהם לעבוד בעבודה נוספת" (ממש לא נכון). אבל גם בלי האיומים החלולים האלה, ברור שתמורת יצירת המחויבות מצד המעסיק לעובד, יצפה המעסיק למחויבות מסוימת מצד העובד. בהחלט ראוי לקיים דיון על היחס בין מחויבות וחירות ביחסי ההעסקה, אבל מהביטול המוחלט של המחויבות יפסידו בעיקר העובדים.
ומכאן לטענה שאין למנוע את דפוס ההעסקה הזו אם רבים מעוניינים בו, כחלק מכלכלה חדשה של צעירים. שנרב עצמו מביא שפע נתונים המעידים על כך שדפוס עבודה "חלטוריסטי" מאפיין דווקא מדינות נחשלות, ואילו במדינות מתקדמות רוב העובדים מעדיפים את העבודה המאורגנת. בכל אופן, הוא טוען, "מה שעשתה 'כלכלת החלטורה' הוא לאפשר לשכירים להשתדרג, בתנאים ובשכר, כעובדים עצמאיים. יעיד הביקוש הגבוה לעבודה באובר או בוולט". האומנם כך? אז מדוע בארה"ב, המדינה המערבית היחידה כמעט שאובר פעילה בה, רק 6 אחוזים מעוניינים בדפוס העבודה הזה?
התשובה פשוטה. עבודה כפרילנסר מתאימה לסטודנטים, לאנשים מבוגרים יותר בין עבודה לעבודה, לתקופות אבטלה וכדומה. שאר העובדים בעבודה כזאת הם לרוב מי שלא הצליחו למצוא עבודה טובה יותר. אילו שנרב לא היה הופך את ערך החופש במערכת הכלכלית לאליל כול־ יכול, היה מתבקש להציע נוסחה שתאפשר את החופש והגמישות, אבל תחת הגבלה של משך זמן ההעסקה באופן כזה. כך היה ניתן מענה לציבור שנזקק לגמישות במידה הגוברת על היציבות ועל הצורך בביטחון סוציאלי, ומצד שני לא היה נוצר מעמד של עובדים מוחלשים ללא מענה לתקופת הפנסיה, לחופשת הלידה או חס וחלילה לחופשת מחלה.
בעצם, שנרב בכל אופן צודק במידת מה. יש אכן "טרנד" מסוים של עובדים שמוכנים לוותר הרבה למען החופש והיעדר המחויבות. אלה אנשים שמאותן סיבות מעדיפים לא להתחתן, ובמקום זאת לחיות במסגרות זוגיות גמישות ונוחות לפירוק (נכון ל־2016, כ־30 אחוזים בארה"ב וכ־25 אחוזים בצרפת). האם לשם אנו חותרים? האם באמת נצליח לשמור על יציבות המשפחה – אחד האתגרים המרכזיים של הציבור הדתי־לאומי בשנים האחרונות – ללא הגבלת החופש באמצעות כוחו של ערך המחויבות? והאם המשימה הזו אפשרית כאשר בתחום לא פחות מרכזי לחיי האדם, העבודה, אנו מוותרים על המחויבות?
לגבי הפטרנליזם, טיעונו של שנרב לחלוטין לא מובן לי. הוא מודה מן הסתם שהחופש של הפרט אינו חזות הכול (אחרת היה תומך בחוקיות הזנות, שגם לה כידוע יש ביקוש רב הן מצד ה"לקוחות" והן מצד ה"עובדות"), ותומך בחוק פנסיית חובה "מכיוון שעובד בלי פנסיה נופל כנטל על החברה כשהוא מגיע לגיל פרישה". ועל מי ייפול הנטל של עובד בוולט שלא עלינו נשברה רגלו ואינו יכול לעבוד במשך חודש? אכן, חופש ושוק חופשי הם חשובים, אבל ללא הגבלות ואיזונים הם הופכים לאליל ולמפלצת.
הדבר נכון גם לגבי שיקולי הרווח. שנרב כותב: "מי נהנה משיטת ההעסקה של וולט? השליחים ודאי נהנים… בעלי המסעדות? נהרו לוולט בהמוניהם. אנחנו הלקוחות? נהנים בהחלט לקבל שירות מהיר יותר במחיר זול יותר. מנהלי וולט ובעליה? נהנים מהכנסות של מיליארדים". אכן, בעלי וולט בוודאי נהנים כששנרב פוטר אותם מאחריות לעובדיהם. השליחים נהנים עד שיום אחד יזדקקו לתנאים הסוציאליים שהם ויתרו עליהם. ואנחנו, הצרכנים? בוודאי נהנה מהביס עד שנבין שאנחנו הבאים בתור – כי גם את הבנק, האוניברסיטה והעיתון אפשר "לייעל" כך. האם באמת שורת הרווח היא השיקול היחיד? כי אם כן, לא מובן מדוע שנרב בא בטענות בחלקו השני של הטור כלפי כל מי שמצליח להשיג תו נכה ולהבטיח חניה למכוניתו. כך בדיוק נראית חברה שמלגלגת על ערכי מוסר וצדק היכן שהם עולים כסף.
ולסיום, דבר אחד היה חסר לי במאמר של שנרב: היהדות. המקור היחיד שהובא היה קאנט, שהפך לפתע לליברטריאן. חבל ששנרב לא ציטט גם את הכלל שלו להתנהגות מוסרית: "עשה את פעולתך כך שהאנושות – הן שבך הן שבכל אדם אחר – תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד". לא פחות מאירונית היא המתקפה הנזעמת על הפטרנליזם בעיצומה של שנת השמיטה.
זוהר מאור הוא מרצה בכיר להיסטוריה באוניברסיטת בר־אילן ועוסק בין השאר בהיסטוריה כלכלית
