בערב חג השבועות תשמ"א (יוני 1981) נערך מבצע תמוז, הוא מבצע אופרה: 14 מטוסי חיל האוויר המריאו דרך ערב הסעודית והשמידו את הכור הגרעיני העיראקי, שעמד על סף יכולת צבאית גרעינית שהייתה מאיימת על ישראל בהשמדה. הם שבו ארצה בטיפות הדלק האחרונות. הצלחת המבצע הייתה, ברחמי ה' עלינו, שלמה, ועיראק איבדה את יכולתה להשמיד את ישראל בנשק גרעיני. ראש הממשלה דאז מנחם בגין נשא על כתפיו אחריות עצומה, שכללה אזהרה אמריקנית לישראל לא לעשות זאת, אך עם ההצלחה היה קשה להתווכח.
ובכל זאת הגינויים לא איחרו לבוא, וקודם כול מצד ראשי מפלגת העבודה, שהצלחת המבצע סיכנה את ניצחונם הצפוי בביטחון רב בבחירות שהתקיימו זמן קצר לאחר המבצע. בלטו במיוחד דבריו של חיים הרצוג (לימים הנשיא השישי, אביו של הנשיא הנוכחי), שביקר קשות את עיתוי המבצע באוזני כתב ה־BBC בוב סיימון. מפלגת העבודה שילמה על כך מחיר כבד, ועל אף ביטחונם של כל הסקרים ערב המבצע, היא הפסידה במערכת הבחירות.
קשה מאוד להתווכח גם עם הצלחתו המדויקת כל כך של מבצע עלות השחר לכל פרטיו (עם כל הצניעות הראויה לעומת מבצע תמוז), החל בחיסול שני ראשי הג'יהאד ועוזריהם ועד להצלחה התקשורתית בעולם, בעיקר בסיקור ילדי עזה שנהרגו מטילי הג'יהאד עצמו. אלף טילי ג'יהאד שנורו אל עבר ישראל לא הרגו איש, בעיקר מכוח הצלחה בלתי רגילה של מערכת כיפת ברזל. ההצלחה כפופה כמובן לתקווה שיתבדו השמועות על ההסכמה לשחרור שני רוצחים בכירי ג'יהאד בתמורה להפסקת האש.
הציונות הדתית הייתה כצפוי המבוגר האחראי, ולא ניסתה לטשטש את הצלחת המבצע אף שבראש הממשלה האחראית לו עומד יאיר לפיד, ובני גנץ הוא שר הביטחון בה. היא שיבחה את המבצע ואת העומדים בראשו אף שאנו ערב בחירות, ורשמה לעצמה זכות ערכית ראויה במבחן אחדותנו הלאומית הרופפת. הוביל את עמידתנו זאת לא אחר מחגי סגל, עורך מקור ראשון, במאמרו הטוב על המבצע ביומן ביום שישי, ה-12.8.
אך גם במאמרו הטוב נפלה, כנראה בשגגה, טעות המצריכה לא פחות מזעקה. כדרכו הספרותית היפה, חיפש סגל דוגמה היסטורית לטענתו במאמר, ומצא את נפוליאון, שתר אחר קצינים שהם לא רק מוכשרים ואמיצים, אלא בראש ובראשונה קצינים עם מזל. גם את קיום המבצע ללא כל תקלות או סטיות, וזה באמת נדיר (השוו להפצצת ה"מטרו" במבצע הקודם), ייחס סגל, כמו נפוליאון, למזל.
אין לנו ויכוח עם הציונות החילונית על התרומה הגדולה של כישרונם, חוכמתם ואומץ ליבם של קציני צה"ל, אנשי השב"כ וכו' להצלחת המבצע. אך בנקודת התפר הרגישה שבין הנתונים הללו ובין ההצלחה המבצעית, נקודת התפר שהיא מקומן של תקלות בלתי צפויות – שם יש לנו מחלוקת גדולה עם החילוניות לסוגיה. האם היעדר תקלות הוא תופעה של מזל מקרי או שזהו מקומה המדויק של עזרת ה' בגיבורים, ובלשון בית המדרש "סייעתא דשמיא"? על נקודת התפר הזו נאמר: "כִּי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". שם, בדיוק בתפר, נוצרת התחושה של ניצחון חד־משמעי כפי שהיה כאן, או חלילה תחושת חמיצות של "ניצחנו". בהכירי את סגל אני יודע שהאמת הזו זורמת בדמו, ולא הייתה במאמרו אלא תקלה הטעונה תיקון.
מכאן לעיקר העניין: התורה (במדבר לב) מספרת על מפקדי צבא ישראל במלחמת מדיין, שרי האלפים ושרי המאות, שלאחר שלא נפקד איש מהם במלחמה הרימו תרומה מיוחדת משללם למשכן ה'. הנביאים וספר תהילים תובעים מאיתנו להכיר בטובתו של ה' ובישועותיו ולהודות לו על כך. בימי המבצע, בטרם נודע גודל הישועה (שוב: יותר מאלף טילים ואפס הרוגים), שוחחתי עם תלמידיי על תשעה באב בדורות שאחרי החורבן, והתמקדנו בתחילת גירוש יהודי גטו ורשה לטרבלינקה, בערב תשעה באב תש"ב. עוד לא ידעתי (בגלל השבת) על גודל הישועה שזיכנו ה' בה בתשעה באב. זו הייתה הצלחה המחייבת את כולנו להתכנס בבתי הכנסת ולהודות לו יתברך.
מכאן מילה לרבנינו היקרים בכל אתר ואתר. אתם עסוקים עתה עד לעייפה בתקנת הפרוזבול החשובה העתידה להתחדש עלינו, בקדושת פירות השביעית והאיסור להשליכם, במחאות נגד הבעלים המצרים לנשותיהם, בתפילות לה' למען חולים קשים ובדברים חשובים מאוד אחרים. אך אם לא אתם תובילו את ההודאה הציבורית לה', מי יעשה זאת? התרצו שאנשינו יודו ל"מזל" במקום לה'?
